2 באוקטובר, 1990. ברלין. ...פיתאום אנחנו נתקפים בבהלה.
אנחנו נעים בין המוני גרמנים, צעירים וקשישים, הנוהרים עליזים ושמחים ממיזרח העיר לעבר שער בראנדנבורג, המואר באלומות זרקורים. בלילה היסטורי זה, ליל איחוד גרמניה, מושך אליו המיבנה העתיק, שנבנה לפני 200 שנה כשער העיר, המוני-אדם ממערב וממיזרח.
הכל חוגגים. רבים נושאים את דגל המדינה, שחור-אדום-זהב, על גבם,
או כרכו אותו סביב צווארם. חבורות-נוער שרות ושותות בירה. כמו קהל-כדורגל חוגג אחרי ניצחון בתחרות בינלאומית. בקבוקי-שמפניה כסופי-פקק מציצים מכיסי-מעילים ומתרמילים.
ואז, פיתאום, מגיעים לאוזנינו צלילים מסוג אחר.
לרגלי השער המאסיבי נשמעות שאגות קצובות. חבורה של כשלושים צעירים עומדת שם ומנופפת בדגלים גדולים - דגלי הרפובליקה ודיגלי חיל-הים הקיסרי ממילחמת-העולם הראשונה. בגרמניה אסור, על פי חוק, להניף את דגל צלב-הקרס, וקבוצות-השוליים הימניות הפכו את הדגל הלבן של חיל-הים, בעל הצלב השחור הגדול, לתחליף.
הקבוצה צורחת במקהלה ״דויטש-לאנד! דויטש-לאנד!״ (גרמניה) ואחר-כך: ״פרויסן! פרויסן!,' (פרוסיה), ושוב ״דויטש-לאנד!״ (פרוסיה, המדינה הגרמנית שהפכה סמל המיליטריזם, חדלה להתקיים כיחידה פוליטית בתום מילחמת-העולם השניה. שיטחה חולק בין כמה מדינות ברפובליקה הפדרלית.)
מוטות הדגלים מונפים בקצב הקריאות, וגם האגרופים ופחיות-הבירה. נוצרת מהומה, אנשים נדחפים, צלמים נדחפים קדימה, הצעקות גוברות והופכות לשאגות היסטריות.
אנחנו נדחפים-נגררים אל מרכז המהומה, מוקפים בפירחחים צורחים. פיתאום זה מזכיר מראות שראינו פעמים אין-ספור בסרטים: הפגנה נאצית אופיינית.
רחל מנסה להידחף פנימה, כדי לראות יותר טוב, כשהמצלמה מורמת מעל לראשה. צלמים ונושאי-דגלים דוחפים אותה אנה ואנה. היא מבוהלת כל-כך שידיה רוטטות ואינן נשמעות לה. גם אני נתקף פחד סתום, בלתי-רציונלי.
הקהל הגרמני אינו מתרגש. הוא עוקף את הקבוצה, כאילו אינה אלא עוד חבורה של שיכורים או פירחחים, וממשיך לטייל להנאתו מיזרחה ומערבה.
(לא נתקלנו יותר בתופעה כזאת.)