בשעה שנפלה החומה התפרצו הרגשות כמו לבה רותחת מלוע של הר-געש. האקט הרשמי של האיחוד היה פחות נרגש, יותר מהורהר. הבעיות האדירות הכרוכות באיחוד כבר הסתמנו באופק. משהו כזה קרה בשעתו אצלנו: אחרי שיכרון החושים בליל ה-29 בנובמבר 1947, כאשר ההמונים רקדו ברחובות, בא האקט של הקמת המדינה ב-4 במאי 1948, כאשר מילחמת-העצמאות כבר גרמה למצב-רוח מפוכח יותר.
* * *
אחרי-הצהריים, כמה שעות לפני התחלת החגיגות, נסענו לבקר אצל הפרופסור-למישפטים, עורך-הדין וולפגאנג פוגל, שהתפרסם בעולם כמתווך בעסקות של חילופי-אסירים. כדי להגיע אל ביתו, בפרבר העיר, היה עלינו לעבור לכל אורכה של ברלין המיזרחית. לא ראינו שם גילויים של שימחה לוהטת, וגם לא הרבה דגלים. בשעות האחרונות של קיום ״הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית״ (שנודעה בראשי-התיבות הגרמניים שלה - דה-ךה-אר) התכוננו תושביה לבאות בדאגה בולטת.
לפני בנייני-הענק של המישטרה החשאית לשעבר, ה״שטאזי״, ראינו הפגנה קטנה. כל השאר נראה רגיל ואפור. גם הילדים ברחוב, שביקשנו מהם להראות לנו את הדרך, התעניינו יותר בדגם המכונית שלנו מאשר במאורע ההיסטורי.
במישרד מדכא, שרהיטיו כבדים וכהים, ווילונותיו משוכים, מצאנו את פוגל במצב-רוח קודר וחשדני. כאיש שהיה מקורב למישטר הקומוניסטי חשש מפני ציד-המכשפות הצפוי. הוא לא הסכים שהאיחוד הנוכחי דומה לאיחוד גרמניה בעבר. ״זה לא אותו הדבר,״ אמר. ״אז אמנם היו גבולות והיה צורך לשלם מס כדי לעבור מנסיבות לנסיכות, אבל הגרמנים לא ירו זה בזה. המוארים לא ירו בפרוסים, ושום חומה לא חצצה בין חבלי גרמניה."
האיחוד נראה לו כמעשה בלתי-נמנע. ״אי-אפשר לחתוך עם. הגרמנים במיזרח אינם עם שונה מהגרמנים במערב. הנה, היהודים מפוזרים בכל העולם, אבל הם עם אחד."
לדעתו אין האיחוד מסכן את שכנותיה של גרמניה. הוא עצמו גורש משלזיה, חבל-ארץ שסופח לפולין. ״הפסדנו במילחמה, וזה המחיר שהיה עלינו לשלם. במיזרח כולנו זוכרים שהפסדנו במילחמה. במערב שכחו את זה מהר מאוד.״
בדרך בחזרה עברנו בכיכר-אלכסנדר המפורסמת. המישטר הענקי דמה לכיכר מלכי-ישראל, כמה שעות לפני חגיגות ליל-העצמאות. פועלים מתחו כבלי-חשמל ותלו שרשרות של נורות בין העמודים. רוכלים מיומנים הקימו בזריזות דוכנים למכירת בירה, נקניקיות, דגלים ומזכרות - ובעיקר