כובעים של קצינים סובייטיים, שהפכו להיט בכל רחבי אירופה המיזרחית. (גם ברחוב הראשי של המערב, קוו-פיךסטן-דאם, היו מונחות ערימות של כובעים כאלה על דוכני הרוכלים.)
"הסובייטים בוודאי מייצרים עכשיו כמויות גדולות של כובעים כדי למכרם בכל העולם,״ אמר צעיר ציני בכיכר-אלכסנדר, כאשר הניח על ראשו הבלונדי כובע רוסי. בסוף בחר דווקא בכובע של קצין ״צבא-העם״ המיזרח-גרמני. לפני שנה בלבד רעד, מן הסתם, בהיתקלו בחובש הכובע הזה.
למרות שהרמקולים של הדוכנים התחילו לשדר מנגינות-לכת, ולהקה אינדיאנית קטנה מדרום-אמריקה השמיעה בפינה אחרת של הכיכר נעימות מפרו, לא שררה במקום עליזות. היה ברור שמוקד האירוע לא יהיה כאן, במקום שהיה אך אתמול מרכז בירתה של גרמניה המיזרחית, אלא כמה מאות מטרים מערבה, לרגלי המיבנה שהפך לסמל עולמי: שער בראנדנבורג.
הסתובבנו ברחובות הסמוכים כדי למצוא מקום-חנייה בקירבת-מקום. לבסוף מצאנו מקום שלא היה לגמרי בלתי-חוקי. ואז קרתה תקלה מעצבנת מאוד. נסענו במכונית-ספורט אמריקאית כסופה, ראוותנית מאוד, מדגם ״קורבט״, שהשאיל לי ידידי שימעון עדן. עדן הזהיר אותי מראש שהמכונית הנמוכה, הדומה למכונית-מירוץ, מצויידת במיתקן-אזעקה שיש לו מצבי-רוח מיסתוריים.
ואכן, ברגע שהחניתי את המכונית בקרב ההמון, היא החלה משמיעה קול-אזעקה מחריש-אוזניים. לחצתי פה, משכתי שם, סובבתי כפתורים, נעלתי דלתות - שום דבר לא עזר. התחלתי להזיע.
שני שוטרים חשדניים, כובעי-המיצחיה מצילים על עיניהם, הופיעו לידי וביקשו באדיבות תקיפה את הניירות. ברגע זה השתתקה המכונית כמו חיית-מחמד צייתנית. הניירות היו בסדר והענקים הבלונדיים במדים נרגעו והתרחקו.
בינתיים ירדה החשיכה, ואנחנו צעדנו לעבר שער-בראנדנבורג. שער-הניצחון המאסיבי, שהואר באלומות-אור חזקות, הבהיק בלובן מסנוור על רקע השמיים השחורים. המונים נמשכו אליו, כמו העש אל שלהבת הנר. המערביים עברו בין העמודים האדירים מיזרחה, המיזרחיים מערבה. השער, שהפריד במשך 45 שנים בין שני חלקי-עיר, שני חלקי-ארץ ושני חלקי-עולם, היה שוב לשער למעבר בני-אדם.
ההמונים עברו מתחת לשער וטיילו לאורך הכביש הרחב והארוך, בעל שמונת המסלולים, הדומה למסלול-המראה של מטוסים. (בימים האחרונים של מילחמת-העולם, כשהיטלר שכן בבונקר שלו סמוך לכאן, אכן המריאה אשה-טייסת מהרחוב הזה.) הכביש היה חסום לתנועת מכוניות.