מצויינות, בעלות קולות מלאכיים, שרו מחרוזת של שירי-עם גרמניים, וביניהם שיר של המשורר היהודי הגדול היינריך היינה, שהוחרם בימי הנאצים. קונצרט של קטעים קלאסיים, בעיקר בטהובן, אבל גם פליקס מנדלסון היהודי. התרבות של גרמניה ההיסטורית. והעורכים נמנעו מכל דבר שריח לאומני נודף ממנו.
מעל לחזית המוארת של הבניין התנופפו בעליזות דגלים לאומיים גדולים על רקע השמיים השחורים. קרן-לייזר כחולה חתכה את השמיים וחיברה סימלית את שגי חלקי העיר.
על הדשא הרטוב עמדו או ישבו קבוצות של צעירים, רבים מהם עטופים בדגלים, שוחחו, שתו בירה. במקום אחד פרש מישהו על הארץ דגל לאומי ענקי, באורך של כמה מטרים, והקהל הקפיד ללכת מסביבו ולא לדרוך עליו. היה קר. האנשים רקעו ברגליהם כדי להתחמם. במקום לא נמכרו מזון או משקאות. הכל עמדו וחיכו - שעה, שעתיים, שלוש. רבים החזיקו דגלים. אחרים החזיקו אבוקות דולקות. מכיסי-מעילים הציצו בקבוקי-שמפניה סגורים בפקקים מוכספים. לא דחפו. לא התחככו איש ברעהו. לא השתתפו בשירה, שבקעה מן הרמקולים. לא השתכרו. קהל מנומס. ממתין. מצפה.
גם כאן שרר מצב-רוח שקשה להגדירו. פני האנשים נראו שמחות, אבל לא הורגשו פאתוס ולהט לאומי. הפרשנים הגרמניים קראו לזה, בצדק-מה, ״מצב-רוח מהורהר״.
* * *
תחילה עמדו שם מאות. אחר-כך אלפים. אחר-כך רבבות. אחר-כך מאות-אלפים. הזרימה האנושית נמשכה בלי הרף, בשקט, מבלי שהדבר הורגש כמעט. החללים בין הקבוצות הצטמצמו ונעלמו. הקהל דמה למימיו של נהר המצטברים בשקט ליד סכר, גואים והופכים לים גדול. מצאנו את עצמנו בתוך ים של בני-אדם, שעמדו גוף אל גוף. עלה על דעתנו שאנחנו הישראלים היחידים בהמון הזה, אולי גם היהודים היחידים. חוץ מכמה יפאנים בלתי-נמנעים, שצילמו במרץ, לא נראו במקום זרים. זה היה חג גרמני.
יתכן שגם אנחנו לא נראינו כזרים, כי איש נמוך-קומה, במעיל-רוח מעור ובכובע-מיצחיה, שנראה כמו פועל ותיק, פנה אל רחל ואמר לה: "תסלחי לי, אני יכול לדבר איתך?״ וכדי שלא ייראה כמי שנטפל אל אשה זרה מיהר להוסיף, בגרמנית ברלינאית טיפוסית: ״תראי, אני בן 56, אשתי נמצאת בחופשה בתורכיה. אז אני לבד, ואני מוכרח לדבר עם מישהו.״ אז הוא דיבר.