שני שוטרים גרמניים (מיזרחיים?) להורידו מרכבת כדי להרביץ לו מכות.

הנסיון שלנו היה שונה לחלוטין.

אמנם, הכבישים אינם מי-יודע-מה. בקטעים רבים, ביחוד בעיירות ובכפרים, נשארו עדיין אבני-הריצוף מימי הקיסר, ומכונית-הספורט הקלה שלנו קיפצה עליהן כהוגן. רוב האוטוסטראדות נשארו כפי שנבנו בימי המישטר הנאצי, שהמציא את ה״אוטובאן" כדי לספק עבודות יזומות למובטלים וכדי להכין תשתית-כבישים למילחמה. (עד היום אומרים בגרמניה המגינים על זכר היטלר: "כן, אבל הוא פתר את בעיית האבטלה ובנה את האוטובאן!״) האוטובאן הנאצי היה מורכב ממישטחי-בטון, באורך של כעשרה מטר כל אחד, שהונחו זה אחרי זה. כך נשאר בגרמניה המיזרחית. בין המישטחים יש פסי-חיבור, שעליהם קפצה המכונית שלנו בקצב אחיד ומעצבן.

לגבי האוכל לא היה מה לדאוג. עברנו עשרות רבות של כפרים ועיירות,

כי סירבנו עקרונית לנסוע ב״אוטובאן״ המשעמם. בכל כפר מצאנו מיסעדות, כולן טובות, ואחדות מצויינות. באחדות מהן נשמרה עדיין האווירה הישנה של מיסעדה כפרית. אכלנו שם כמה ארוחות מהטובות ביותר (גב צבי ברוטב אוכמניות, למשל).

בכל עיר מצאנו בתי-מלון טובים, לפחות בדרג של שניים או שלושה כוכבים, במושגים שלנו. בעיר לייפציג התאכסנו במשך לילה אחד(לגמרי בטעות) באחד המלונות המהודרים (והיקרים) ביותר שבהם שהיתי מימיי. הוא נבנה על-ידי הקומוניסטים, שידעו לפנק את מי שרצו לפנק (ובעיקר את עצמם).

אך אלה הם דברים של מה-בכך לעומת בעיית השינאה.

חיפשנו אותה, את השינאה הזאת. ממש חיפשנו. הבלטנו בכל מקום שאנחנו ישראלים. (במקום שלא הספקנו להזדהות, חשבו אותנו לגרמנים-מערביים או לזרים קרובים מדנמארק או מנורווגיה). אך בכל השבועיים האלה, לא נתקלנו אף בגילוי אחד של שינאה.

אולי יש שינאה לישראלים. אולי היא מתחבאת לה באיזשהו מקום. אבל אנחנו לא גילינו אותה, חרף כל מאמצינו.

בשבועיים אלה נתקלנו בגראפיטי ללא-ספור. אבל לא נתקלנו אף בכתובת-קיר אנטי-שמית אחת. רק במקום אחד, בפרבר נידח, מצאנו צלב-קרס בודד. אך חרף כל מאמצינו לא גילינו אף כתובת אחת של ״יהודים החוצה״.

רק פעם אחת נתקלנו בעוינות אמיתית. זה היה בפראנקפורט-על-הנהר-אודר. ביצעתי במכונית סיבוב-ט וחציתי תוך כדי כך את פסי החשמלית. על פני העוברים-והשבים הצטיירו הבעות של תדהמה, זוועה וכעס. מישהו צעק: ״השתגעת לגמרי?"

167