הדבר הובהר לי בשיחות רבות. כל התיאורים של התמוטטות המישטר הקומוניסטי שמו את הדגש על פשיטת-הרגל הכלכלית. האנשים במיזרח פתחו את מקלטי-הטלוויזיה שלהם וראו על המירקע בביתם את תשדירי-הפירסומת של המערב. הם ראו את ההיצע העצום של סחורות שם, בעוד שהם עצמם היו נאלצים לחכות שנים בתור כדי להשיג מכונית קטנה ומסריחה. (מסריחה ממש. ה״טראבי״ פולט עשן נורא.) חלונות-הראווה הנוצצים של הקורפירסטן-דאם, רחוב הקניות של ברלין המערבית, ניצחו את האוגדות הסובייטיות והמיזרח-גרמניות. הקניונים האמריקאיים ניצחו את החניונים של הצבא הסובייטי.
הולכת וקמה גרמניה חדשה, רבת-עוצמה. אבל העוצמה היא כלכלית.
היא תכבוש שווקים, לא שטחים. הניאו-נאצים הם אנאכרוניזם. בדיחה עגומה.
כמה שבועות אחרי נפילת החומה הוזמנתי לכנס מדיני-מדעי על עתיד גרמניה, שנערך בבניין הרייכסטאג בברלין. הפרופסור שלמה אבינרי, שהוזמן גם הוא, דיבר שם על "עוצמה אובייקטיבית״. הוא אמר שעצם התעצמותה של גרמניה המאוחדת תביא בהכרח לעליית לאומנות גרמנית חדשה, אם לא עכשיו אז בדור הבא.
אי-אפשר להתעלם מאפשרות זו. אבל אני מאמין שאין שום סכנה שהרייך השלישי יקום לתחייה. כמו גוף שחלה והבריא, והמחוסן מאז מפני אותה מחלה, כך מחוסן העם הגרמני מפני הפאשיזם יותר מכל שאר עמי העולם המערבי - ואנחנו בכללם.
אם תקום לתחייה לאומנות גרמנית - והדבר צפוי - היא תהיה שונה מקודמתה, דומה יותר ללאומנות של בריטניה, צרפת וארצות-הברית. אולי תהיה זאת גאווה לאומית מוגזמת. אולי שינאה לזרים. אבל עם עשיר, הבוטח בעצמו, אינו נופל קורבן לפאשיזם. זוהי מחלה של עם הנתון במצוקה כלכלית ונפשית.
לפי כל הסימנים, הנאצים לא יחזרו. הגרמנים אינם רוצים לזכור אותם.
לא אותם ולא את מעשיהם. גם לא את השואה. ביום האיחוד כאילו נמתח קו מתחת לכל אלה. גרמניה האחרת, שעליה דובר כה הרבה מאז ימי אדנאואר ובן-גוריון, יצאה לדרך.
* * *
יתכן שפגשתי את גרמניה האחרת במעבה היער.
כאשר יצאנו בבוקר מבית-המלון בעיר-הקיט אלכסיס-באד בהרי ההרץ כבר הבחנתי שמיכל-הבנזין ריק. אבל לא דאגתי. המכונית שלי בארץ מרמה: כשהיא מראה שהמיכל ריק, עוד יש בה די דלק כדי להגיע לתחנה