במרחק של 30-20 ק״מ. אבל המכונית הזאת רגילה לגרמניה ואינה מבינה חוכמות. כשהיא אומרת שהמיכל ריק, היא מתכוונת לזה. בעליה תלולה, בעיקול במעבה היער, פשוט עצרה, וכאילו אמרה לי: נו, נראה אותך מה תעשה עכשיו.
עמדנו בעיקול של כביש הררי צר, ורחל יצאה כדי להזהיר את המכוניות הבאות. אך הרימה יד לאות אזהרה ושתי מכוניות עצרו כדי לעזור לנו. הראשונה היתה"טראבי" מיזרח-גרמנית קטנה ודפוקה, ובה צעיר כבן 19. בחרנו בו.
אמרתי לו שנותרתי בלי דלק. הוא הסתכל בי כלא-מאמין. זה לא יכול לקרות לגרמני. משום-כך גם אין גרמני יודע מה עושים במיקרה כזה.
שאלתי אם הוא מוכן לקחת אותי בטרמפ לעיירה הקרובה, כדי שאוכל למלא שם איזשהו מיכל ולחזור למכונית. אחרי שתפס את הרעיון - זה לקח כמה שניות - הסכים ברצון.
כעבור רבע שעה הגענו לעיירה, מרחק של כתריסר קילומטרים בין הרים מיוערים, אגמים וכפרים ציוריים. בעל-התחנה שמע את בקשתי וגם הוא לא הבין - איך אפשר להישאר בלי בנזין, ואיך אפשר לסחוב מיכל של דלק. הוא אמר שאין לו מיכל. אך הוא קרא לגרטי, אשתו, שהיא כנראה בעלת-התושיה במישפחה.
גרטי, ג'ינג'ית לוהטת, הופיעה בסרבל כחול של פועלים, שמעה את הבקשה המוזרה ולא הנידה עפעף. ״בטח יש לנו משהו,״ אמרה, הלכה, פישפשה וחזרה כשבידה מין כלי מימי הקיסר - מיכל רמוי מזלף, המצוייר במשאבה. נראה ששימש פעם לשאיבת נפט למנורה. היא ניקתה אותו בבנזין, מילאה אותו, שוב נעלמה לרגע וחזרה כשבידה משפך וסדין. ״כדי שלא תלכלך את הידיים,״ הסבירה. הבטחתי להחזיר את הכל במהרה.
משכתי אותה הצידה. ״אנא, תני לי עצה,״ ביקשתי. ״אני זר ולא יודע איך נוהגים כאן. כמה לשלם לבחור שהואיל להביא אותי לכאן?״
היא היססה, ובסוף אמרה: ״לא צריך. אבל אם אתה מתעקש, תשלם לו בשביל סיגריות. איזה שניים-שלושה מארק."
במשך כל אותו זמן עמד נהג-ה״טראבי״ בצד וחיכה בסבלנות. היה ברור לי מדוע. ״אולי תואיל לקחת אותי בחזרה למכונית?״ שאלתי, "מובן שאשלם לך.״ הבחור הסכים ברצון, ויצאנו בדרכנו חזרה.
בדרך סיפר לי שהוא היה חייל בצבא המיזרח-גרמני, ושהתכונן לעשות קאריירה של קצין בצבא-הקבע. אחרי שלוש שנים של שרות היה הצבא המיזרחי אמור לממן את המשך השכלתו. עכשיו הכל התנדף. פיטרו אותו מהצבא. לצבא המערבי לוקחים רק מעטים. אין הוא יודע איך להשיג תעודת-בגרות ולרכוש השכלה גבוהה. אין לו כסף, ואין לו עבודה. הוא חושב על מיקצוע חדש. אולי ילמד מלונאות.