מפני שלאף אחד אין כסף לבנות. בעבר סיפקנו עצים לתעשיית הצלולואיד, אבל היא כבר לא עובדת."
כאן, ביער, נראה איחוד-גרמניה אחרת. ״פעם אמרו לנו: תביאו כמה שאפשר יותר. כמה שלא הבאנו זה לא הספיק. יכולנו לעבוד שעות נוספות, שעות על גבי שעות. השתכרנו יפה. עכשיו אמרו לנו: אין עוד שעות נוספות. לכן אנחנו גומרים בשעה 1, והמשכורת לא מספיקה.״ הם עובדי-מדינה. יעבור זמן עד שהעניינים יעברו לידי המדינה המערבית. ומי יודע מה יהיה אז.
השניים, אחד ותיק, פועל גרמני טיפוסי, ואחד צעיר יותר, לא היו אופטימיים. אבל הם הצטלמו ברצון בשביל עיתון בישראל.
בהמשך הדרך, במורד ההר, הגענו לשכונת וילות שלא היתה מביישת את סביון. בתי-אבן, כל אחד שונה משכנו, צבועים בצבעים עליזים. וילונות על החלונות, גינות קטנות, אופניים של ילדים, כלבים, ובמוסכים מכוניות. הבתים היו בני כמה שנים, וברור שנבנו בתקופת הסוציאליזם. נראה שלא היו חיים רעים לפונקציונרים של המישטר.
* * *
"סוציאליזם זה מצב שבו לאנשי-המישטר יש מכל טוב, וכל האחרים באדמה,״ סיכם גם קורט, המלצר הבלונדי במלון שלנו, ״קן הניצים״. הצעיר תכול-העיניים נראה כבן 20, והשיח שלו היה מורכב בעיקר מ״אהמ״ ו״אהמממ״. אבל כששאלנו אותו על המישטר הקודם התחיל לדבר בשטף, והסתבר שהוא מבוגר יותר. הוא נולד ברחוב הזה, ויש לו ילד בן שנתיים וחצי.
״מי שרצה להתקדם, היה צריך להיכנס למיפלגה או לשרת שלוש שנים בצבא,״ סיפר. ״מי שלא רצה, פשוט לא התקדם.״ גם הוא היה צריך לבחור, והוא ויתר על ההתקדמות. תחת זאת הפך למסגר בבית-חרושת, שייצר ציוד-איתות לצבא ולחיל-הים. משום כך הוגדר רשמית כ״בעל-סוד", והיה לו קשה לנוע.
השטאזי היה בכל מקום. אפשר היה להכיר את האנשים שלהם. גם היום מכירים אותם, ואף אחד לא רוצה לעבוד איתם. ״אבל מצד שני, מה אפשר לעשות? הרי אי-אפשר לדון כל אחד ששיתף פעולה עם המישטר."
הדודה שלו היתה באה כל שנה לביקור מגרמניה המערבית. בתור ״בעל-סוד״ אסור היה לו בכלל לבוא במגע איתה. הוא היה צריך להעלם מן הבית. מובן שלא עשה כן. לכן היה עליו למלא דוח אחרי כל ביקור, לפרט מה דובר בשיחות. גם זאת לא עשה.
אחרי המהפך("Die Wende", כפי שקוראים לו הגרמנים) היה כל אדם