אבל היו חיים שקטים, דאגו לילדים בגן-הילדים ובבית-הספר, ואחר-כך בתנועת-הנוער, והיה ביטחון. עכשיו נזרקים מהעבודה, בתי-החרושת לגמרי גמורים."
ראינו הרבה בתי-חרושת בדרכים, והם נראים מבחוץ כאילו נבנו בימי הקיסר - מיבנים מכוערים של לבנים אדומות, ישנים, מפוייחים, מוזנחים. ״זה לא כלום,״ אמר קורט, ״אילו היית רואה איך זה נראה מבפנים!"
הצד השני של המטבע הוא שעכשיו פוחדים הכל מפני אבטלה, פשע וכל מיני דברים. ״הרבה אנשים צופים לעתיד בדאגה. אבל דבר אחד בטוח: סוציאליזם כבר לא יהיה פה אף-פעם. בפני זה אנחנו מחוסנים.״
* * *
בערב ירדתי לבאר המואר של בית-המלון, לשתות כוסית של שנאפס-פטל. היו שם שני אנשים, וגילגלתי איתם שיחה כמקובל בין זרים בבאר.
שניהם היו ״וסטים״, מערביים. הצעיר שביניהם, כבן 30, לבוש סוודר וג'ינס, התגלה כמרצה לכלכלה ולאקולוגיה באוניברסיטה של האנובר, עיר ילדותי. הוא נשלח הנה על-ידי מישרד-העבודה, להדריך את המקומיים בעקרונות הבסיסים של הקפיטליזם, ״כדי שיידעו מה צפוי להם״. השני היה קאפיטליסט בעצמו - סוכן של חברה מערבית גדולה, בן 52, לבוש בחליפה ועניבה. שמאל וימין נפגשו בבאר.
הקפיטליסט ביטל את הדיעות השמאלניות של המרצה. "מי שלא היה קומוניסט בגיל צעיר - סימן שאין לו לב,״ חיווה את דעתו במידה של התנשאות, ״ומי שנשאר קומוניסט בגיל מבוגר - סימן שאין לו שכל.״
ובכלל, פסק, אין מה לדאוג לאקולוגיה. זה הכל שטויות. ״הסבתא שלי אמרה גם כן שהגיע סוף העולם, והנה העולם עדיין עומד על כנו."
"אתם לא יודעים מה אתם מדברים,״ תקף אותו הצעיר בלהט, "האדמה פה מורעלת עד לעומק של 100 מטרים. כמעט ואי-אפשר להציל אותה. עוד לא קיימים בכלל מכשירים המסוגלים להציל את האדמה הזאת, להוציא ממנה את הרעל."
לגבי העתיד הכלכלי של מיזרח-גרמניה היה פסימי. "מעטים מאוד יתעשרו מהר, ומצבם של כל האחרים יהיה הרבה יותר קשה מכפי שהיה." לדעתו יצטרכו כל הגרמנים להוריד את רמת-המחייה שלהם לזמן-מה, כדי לממן את אשר צריכים לעשות כאן. שום מיפלגה לא תוכל לעשות זאת לבדה, ולכן הוא דוגל בהקמת קואליציה של שתי המיפלגות הגדולות, כדי לנקוט צעדים בלתי-פופולריים להצלת המצב.
לסוציאל-דמוקרטים, אמר המרצה, אין כוחות צעירים. אין להם מנהיגים