אבל בעל-הקפה, איש כבן 35, שניהל את המקום בעזרת אמו, היה זקוק רק לעידוד קל כדי לשפוך את ליבו.
בעיקר היה מודאג ממצב הפשיעה. הנוער הולך ומתפרע. עכשיו יש בכל העיר הזאת שוטר אחד, השני יצא לפנסיה. בימי המישטר הקומוניסטי היו הרבה יותר שוטרים, היה פחד מפני המישטרה, היו סיורים בעיר. "אני מכיר כמה שוטרים מהסביבה שהיו איתי בכיתה בבית-הספר. ביקשתי מהם: ליבשו את המדים שלכם ובואו מתי שאתם רוצים, תאכלו ותישתו, הכל בחינם, רק שיראו שמבקרים אצלי שוטרים ויפחדו."
״בכלל,״ אמר, "השוטרים דואגים עכשיו רק לתחת שלהם, ולא מוכנים לעשות שום דבר." בעיקר היה מרוגז על הצוענים. אלה באים מהמערב ב״מרצדסים״ גדולות וגונבים את הכל.
המצב הכלכלי רע, והוא חשש שיהיה יותר גרוע. מצב המוניות, למשל. בימי המישטר הקומוניסטי אי-אפשר היה להשיג טקסי. אנשים יצאו מהרכבת וחיכו שעתיים למונית. אנשים שרצו להרוויח כסף מהצד, היו חונים ברחובות צדדיים, צרים נוסעים בתחנת-הרכבת ומסיעים אותם בכל מחיר. עכשיו יש מוניות בשפע, אבל אין מי שייסע בהן. 20 מוניות מחכות ליד התחנה, ואף אחד אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש בהן. כיום אפשר לנסוע במונית לברלין, מרחק של 270 ק״מ, במחיר של 300 מארק.
למעשה ירד השכר של כולם. המנהלים החדשים דורשים בשביל אותו השכר 30% יותר תפוקה. קודם לכן היו האנשים מקבלים פרמיות, וכך היו מעלים את ההכנסות שלהם.
הפקידים הקומוניסטיים נשארו על כנם. הם פשוט קוראים לעצמם בתארים אחרים. "מה אפשר לעשות? אין מי שיחליף אותם. הם מכירים את התפקידים שלהם, ויהיה צורך להדריך אנשים חדשים. זה יקח זמן.״ בעבר לא נתנו לשום אדם להגיע לשום מקום, אם לא היה חבר-המיפלגה. "לפועלים נתנו מפעם לפעם פרסים וכל מיני דברים כאלה, רק כדי שיישארו למטה ולא יפתחו את הפה."
כשהזכרנו שאנחנו מישראל, זה לא עשה עליו שום רושם. נראה שישראל היא בעיניו ככל ארץ אחרת.
ניסינו לגרור לשיחה את זוג-הקשישים בפינה. ״אתם בוודאי זוכרים את המישטר הנאצי. במה הוא היה שונה מהמישטר הקומוניסטי?" שאלנו.
״אנחנו לא מקומיים,״ השיבו.
* * *
״איך מתנהגים החיילים הסובייטיים החונים בסביבה?״ שאלנו את בעל-הקפה.
״הם התנהגו תמיד יפה מאוד. בכלל, לא נותנים להם לצאת יחידים.