בפוטסדאם, עתירת האוצרות ההיסטוריים, אין שוכחים גם שקצין סובייטי, שהיה בחייו האזרחיים פרופסור לאמנות, דאג לכך שלא יפגיזו את ארמונות-הפאר, שעליהם גאוות העיר.
"אם נתעלם מימי-הכיבוש הראשונים, הם היו בסדר,״ הוסיפה האשה.
למעשה לא היה כמעט מגע בין האוכלוסיה ובין החיילים הסובייטיים. הרוסים היו תמיד סגורים במחנותיהם. גם היא סיפרה שהם יצאו רק בקבוצות, בהנהגת קצין. כך, אגב, ראינו אותם גם בברית-המועצות עצמה.
ברחוב הנוצץ של ברלין המערבית, הקורפירסטן-דאם, רואים עריקים רוסיים מבצעים על המידרכה את תרגיל-שלושת-הקלפים בגרמנית עילגת, כשהם מוקפים במעגל צפוף של סקרנים. זהו תרגיל מפורסם של הונאה, שבו מסדרים שלושה קלפים בשורה, לעיני כל, והופכים אותם. כל צופה בטוח שהוא יודע איפה מונח הקלף הקובע, ומהמר על זה. אבל הקלף הזה מונח תמיד במקום בלתי-צפוי, תודות לזריזות-היד שלא-תיאמן.
* * *
את שתי הנשים היכרנו כשחזרנו לפוטסדאם ביום הבחירות לממשלות האיזוריות בחמש ״מדינות-הברית החדשות״ של הרפובליקה הפדרלית (כפי שקוראים עכשיו למיזרח-גרמניה, כדי להימנע מן הביטוי ״דה-דה-אר לשעבר״).
בין ביקורינו בקלפיות השונות - הכל התנהל בשקט, בסדר מופתי, בלי התרגשות - ישבנו על המירפסת של בית-קפה, כדי להזין את עינינו בעוברים-ושבים. השולחנות המעטים היו תפוסים, כשבאו שתי נשים קשישות לשתות קפה. כנהוג בגרמניה, הזמנו אותן להצטרף לשולחננו. כאילו באקראי זרקנו כמה שאלות, וכך החלה שיחה מרתקת על החיים של האדם הפשוט במישטר הקומוניסטי.
שתי הנשים, האחת כבת 70 והאחרת כבת 60, נראו כעובדות-מישרד בגימלאות. הצעירה יותר, גךטרוד, בעלת עיניים כחולות בהירות וחיוך ממזרי, הצביעה בעד הסוציאל-דמוקרטים (שניצחו באיזור זה), ואילו אורסולה, הפחות-צעירה, אמרה שלא.
שתיהן שנאו את הקומוניזם ואת הקומוניסטים, את הדה-דה-אר, ובמיוחד את השטאזי.
מדוע התמוטט המישטר? לשתי הנשים לא היו תיאוריות, אלא הסבר מהחיים: שום דבר לא דפק. מדוע? קודם כל מפני שהיה תיכנון מרכזי.