7 באוקטובר, 1990. לייפציג.
בוקר שטוף-שמש של יום ראשון. לא חם, לא קר. נעים.
אנחנו יוצאים מכנסיית-תומאס, הכנסייה שבה ניגן יוהאן סבסטיאן בך, ומטיילים להנאתנו ברחוב המוביל אל כיכר-העירייה הישנה, כאשר אנחנו רואים כמה עשרות אנשים ברחוב המסתכלים בדריכות למעלה. כולם לבושים בבגדי יום א', הגברים בחליפות, הנשים בשמלות נאות, הילדים המצוחצחים נראים כנסיכים קטנים.
גם אנחנו מסתכלים באותו הכיוון, ולא רואים כלום. אבל האנשים נרגשים, כל אחד מסביר לשכניו מה קרה, ובסוף גם אנחנו מגלים: ציפור כנרית זעירה, צהובה, עומדת על אדן חלון בקומה השלישית. נראה שבעליה השאירו את החלון פתוח, והציפור ברחה.
היא עומדת שם כמו אחת שנמלכת בדעתה, ושטרם החליטה על צעדיה הבאים. למטה מופיעה אשה קשישה כבת 50, בחלוק-צמר כחול ונעלי-בית ורודות, ובידה כלוב. ״האנזי!״ היא קוראת. ״האנזי, בואי כבר.״
זה מכריע את הכף אצל האנזי. היא מתרוממת בעצלתיים ועפה אל הבית ממול. שם היא מוצאת לה מקום ישיבה על שלט בגובה הקומה השניה.
גבר בעל חזות של בעל-מלאכה מביא סולם ארוך, ומשעין אותו על הקיר, שעליו רשום באותיות שחורות גדולות "אאוסלנדר ראוס!״(זרים החוצה) ובאותיות אדומות ״נאציס ראוס!" (נאצים החוצה).
הגבר מטפס על הסולם בזהירות, כדי שלא להבהיל את הציפור, וכשהוא מגיע למעלה הוא שולח את זרועו לעברה. האנזי מסתכלת בו בהבעה משועשעת - אולי זה רק נדמה לי - כשראשה מוטה קצת הצידה, ומחכה עד לרגע האחרון. אז היא פורשת כנפיים ונוחתת באמצע הכביש.
״האנזי, כנסי!״ פוקדת האשה בחלוק-הבית, ומקרבת אליה את הכלוב, כשדלתו פתוחה ומזמינה. נראה שחיבתה לציפור מהולה בזעם על חוסר-המישמעת הבלתי-נסבל.
האנזי אינה חולמת להיעתר להזמנה. ברגע האחרון היא עפה-מנתרת אל מתחת למכונית שחורה חונה.
בינתיים גדל הקהל לכדי מאה, היוצרים מעגל גדול, והכל משתתפים באופן פעיל בדראמה. גברים ונשים מנדבים עצות ביד חופשית, תורמים דיברי-עידוד, כורעים על הכביש כדי להציץ אל מתחת למכונית. האנזי רואה את הפנים המקיפות אותה מכל עבר, ואינה זזה ממקומה הבטוח מתחת למרכז המכונית.
זה נמשך שעה. אני לא יכול לחכות עוד. התוכנית שלנו מחייבת תזוזה. אבל רחל מתחננת שנישאר עוד קצת. ״אחרת לא נדע איך זה נגמר!״
לבסוף אני גורר אותה משם. השארנו את האנזי, האשה בעלת-