מערבה, דרך הונגריה, כשזו פתחה את גבולה עם אוסטריה. אחרים מצאו מיקלט בשגרירויות מערביות ומערב-גרמניות בבודפשט, בפראג ובברלין המיזרחית עצמה. ״זה היה כמו מגפה מדבקת,״ אמרה אינגה.
על המצב שנוצר אז סיפר היים סיפור משעשע, ששמע מפי הנציג המערב-גרמני(דאז) בברלין המיזרחית. מעשה בנהג-מונית, שנשכר על-ידי מישפחה להביא אותה לנציגות של מערב-גרמניה, שם ביקשה מיקלט. כעבור שעה שכרה אותו מישפחה אחרת, לאותה המטרה. אחרי הפעם השלישית אמר הנהג לעצמו: אם כולם בורחים, אז למה לא אני? נסע הביתה, לקח את מישפחתו וביקש מיקלט בנציגות.
זה היה המצב כאשר קיים דובר הממשלה, שבלובסקי, מסיבת-עיתונאים שהועברה בשידור חי. באמצע המסיבה מסר לו מישהו פתק, ובו נאמר שהממשלה החליטה לפתוח למחרת היום את המעבר למערב לכל המבקשים אשרת-יציאה. צופי-הטלוויזיה ראו את הדובר כשהוא מקבל את הפתק ומוסר את תוכנו, אך עד היום אין איש יודע מי מסר לו את הפתק.
ההודעה היתה כוזבת. פשוט לא התקבלה החלטה כזאת.
אינגה: "זה היה בחצות. הייתי במרכז העיר ועמדתי לנסוע הביתה. פיתאום ראיתי המוני אנשים הממלאים את הרחובות. במקום לחכות ולקבל אשרות למחרת היום, האנשים פשוט נהרו אל מעברי-הגבול בחומה. נסעתי למעבר הקרוב לביתי, ושם סיפרו לי על הודעת הממשלה. התחלתי לרעוד בכל הגוף. הייתי בטוחה שעכשיו יתחילו לירות, שיהיה מרחץ-דמים. אבל המישטרה עצמה לא ידעה מה לעשות. הקצינים היו מבוהלים. הם שמעו שיש הוראות חדשות, אך לא ידעו מה הן. הקצינים טילפנו זה לזה ושאלו: מה קורה אצלך? בכל מקום היה לחץ אדיר של אנשים, ואמרו ששודר בטלוויזיה שהוחלט לפתוח את החומה.״
האם זה נכון שאנשי-המישטרה הצטרפו למהפך? זה לא נכון, אמרה אינגה, אלא שאיש מהם לא רצה לקבל על עצמו אחריות. כך נמנע הטבח.
אינגה מיהרה הביתה והוציאה את בעלה מהמיטה. הם נסעו העירה. כל העיר היתה על הרגליים בסיחרור של אכסטאזה. במעבר-הגבול הלכו האנשים פשוט אנה ואנה, הלוך וחזור, בלי מטרה, כדי לחוש את תחושת המעבר.
* * *
אבל מאז, אמרו השניים, מצב-הרוח השתנה מאוד. הרבה אנשים מצטערים שזה קרה כפי שזה קרה.
גם הם עצמם היו מעדיפים את הקמתה תחילה של פדרציה בין שתי הגרמניות, עם מטבע אחיד, כדי שלכל אחת מהן תהיה היכולת להסתגל