ניגנו אצלנו בבית. אבי ניגן. תמיד היו אורחים, נגנים מפורסמים.״ גם הוא עצמו שקוע במוסיקה.
וילה זו עמדה ברחוב-בודפשט, בקירבת התעלה שבמרכז ברלין. ״כשהייתי בן 3, קרו שם שני דברים שלא הייתי מודע להם, כמובן, אך ששינו את פני ההיסטוריה. באחד הלילות התנקשו בחיי רוזה לוכסמבורג. המתנקשים לקחו את הפצועה במכונית לתעלה, ושם הטביעו אותה. המכונית עברה ליד ביתנו. בפעם אחרת עברה ליד ביתנו המכונית שבה הובילו הרוצחים את קארל ליבקנכט לחורשה הסמוכה, ושם רצחו אותו.״ לוכסמבורג היהודיה וליבקנכט הלא-יהודי היו ראשי ״ברית ספרטאקום״, שממנה צמחה המיפלגה הקומוניסטית הגרמנית. הרמלין מאמין שאלמלא נרצחו השניים ב-1919, היה הקומוניזם מנצח בגרמניה, וכל המאה ה-20 היתה מתפתחת אחרת. הקומוניזם היה מתגשם לראשונה בארץ תעשייתית מתקדמת, כפי שחזה מארכס, ולא בארץ מפגרת כמו רוסיה, שסילפה את דמותו, מפני שלא שררו בה התנאים הנכונים.
* * *
אבל הילד סטפאן לא ידע על הרציחות ההיסטוריות שאירעו בקירבת ביתו. הוא לא הלך לבית-הספר. אביו העשיר שכר לו מורים פרטיים. אחר-כך שלח אותו לפנימיה אכסקלוסיבית מאוד ליד סנט-מוריץ בשווייץ. עד היום הוא אוהב את ההרים מכוסי-השלג, ומנצל כל הזדמנות להגיע לשם. הוא החליט שלא לבקר עוד בשום ארץ שאינה דוברת-גרמנית, ובוודאי לא בישראל.
בגיל 16 הצטרף לנוער הקומוניסטי. הוא לבש מדים, נשא נשק בלתי-חוקי, השתתף בקרבות-הרחוב שהיו אז מאורע יומיומי ברפובליקה המתפוררת, ערב עליית הנאצים לשילטון. בשביתת-התחבורה הגדולה ב-1932 ירה באוטובוסים שהוסעו בידי מפירי-שביתה. כיום הוא מתחרט על אותה שביתה קומוניסטית, שבה תמכו גם הנאצים, ושנועדה להפיל את השילטון הסוציאל-דמוקרטי. הוא מתחרט גם על מעשים אחרים של הקומוניסטים, שעזרו לנאצים לקעקע את השילטון הדמוקרטי.
כשנפתח קימעה, סיפר על שלוש השנים שבילה במחתרת, אחרי עליית היטלר לשילטון. היה לו שפע של סיפורים מסמרי-שערות, והוא סיפר אותם בכישרון של מספר-מלידה.
למשל: תמיד היה לו בכיס גיר או טוש, כדי לצייר סיסמאות על כרזות נאציות. פעם ראה כרזה נאצית מזמינה, ברחוב ריק מאדם. הוא התחיל לכתוב סיסמה (״פועלים, שאלו את המנהיגים שלכם מה הם עושים בכסף שלכם...״) כשהבחין פיתאום באיש פלוגות-הסער היוצא מבית סמוך ופוסע