ממצורע. רק הרמלין אמר לו: ״אם אתה צריך להגיע לאיזשהו מקום, אהיה הנהג שלך.״ וכך עשה.
* * *
מדי פעם חזרו זיכרונותיו של הרמלין לספרד. הוא לא ייפה דבר. ״פעם פגשתי שם ידיד וראיתי שהוא מדוכא. הוא סיפר שציוו עליו להרוג חבר, שסטה מקו המיפלגה, ושהוא עשה את זה. ניסיתי לנחם אותו ואמרתי: 'מה יש, הרי הוא היה בסך-הכל טרוצקיסט!' כזה הייתי אז,״ סיכם, כאילו דיבר על אדם אחר.
הרמלין דיבר טובות על אריך הונקר, שליטה האחרון של גרמניה המיזרחית, שהפך בדיעבד לסמל של תועבה. מסתבר שהונקר היה מפקדו במחתרת, בימי הנאצים, אך אז לא ידע זאת.
״הוא היה איש טוב. כשהייתי מטלפן אל מזכירתו ומבקש פגישה, היה תמיד מחזיר לי שיחה מיד ומזמין אותי. הייתי בא אליו בבקשות, והוא תמיד נענה בו במקום. מובן שלא ביקשתי מעולם דבר בשביל עצמי. הבקשות שלי היו בשני תחומים: שיחרור חברים שנאסרו על-ידי השטאזי, וענייני תרבות. למשל, שאלתי מדוע אין מפרסמים אצלנו את ספריו של זיגמונד פרויד. הונקר אמר: 'זה באמת אידיוטי. זה שהרוסים מחרימים אותו לא צריך להשפיע עלינו.' הוא נתן הוראה, ומאז הופיעו אצלנו כתבי פרויד במהדורה מהודרת. הוא נענה לבקשות כמו שנסיך נענה לבקשות נתיניו, כמעשה-חסד.״
אבל במשך הזמן השתנה הונקר, כפי שקורה לשליטים בכלל ולדיקטטורים בפרט. ״פעם אמר לי: 'תפסיק להגיש לי בקשות כאלה. אני לא יכול לבטל את ההחלטות של השטאזי, מפני שאני צריך למשול בעזרתם. ובענייני-תרבות יש שר מוסמך, שאני לא יכול לעקוף אותו.' הבנתי שחל בו שינוי. מאז חדלתי מלבקש ממנו דבר. אבל כשמתארים אותו עכשיו כאדם בלתי-אנושי, אני מתקומם. מעולם לא ראיתי אצלו שום דבר בלתי-אנושי.״
קודמו של הונקר, ואלטר אולבריכט, היה אדם שונה לגמרי. ״כשהוא היה מחייך אלי, הרגשתי רטט קר עובר בעמוד-השדרה שלי.״
בכלל, ״כאיש של מלים אני שם לב למינוח. כשמדברים במערב-גרמניה על המישטר הקומוניסטי, משתמשים תמיד במילה unmenschiich, 'בלתי-אנושי'. לעולם אין אומרים זאת על הנאצים. המישטר הנאצי היה, במינוח המקובל במערב, Der Unrechtsstaat, 'מדינת-העוול'. זה פחות חמור מאשר 'בלתי-אנושי'. על ברטולט ברכט אומרים במערב ש'הוא היה קורבן מישטר-העוול הנאצי, ואחר-כך עזר להקים את המישטר