כמובן, שסטאלין עצמו ביים את הרצח כעילה לחיסול מתחריו בהנהגת המיפלגה.
כאשר הושלם התירגום הרוסי, טילפן אליו הקומיסאר הראשי של התרבות הסובייטית והודיע לו שהחליט להשמיט את הפרק הזה. הוא חשב שהרמלין מצדיק את סטאלין, ולא הבין שהרמלין בא רק לתאר את השקפותיו אז. הרמלין סירב להסכים לצנזורה, ואז הודיע לו האיש במוסקווה שהמהדורה הרוסית לא תופיע. אולם עובדי-ההוצאה והמתרגמת הפצירו במחבר להסכים להשמטה, ולבסוף נענה. ״כך חסרים במהדורה הרוסית שני עמודים, שישנם בכל המהדורות האחרות, גם במדינות הקומוניסטיות.״
הרמלין אינו איש המסתדר בקלות עם בני-אדם. הוא מודה בכך בעצמו. להדגמה סיפר על חווייה המטרידה אותו, כנראה: ״בספרד היה לי חבר, ממש חבר טוב. הוא נלחם באומץ-לב בלתי-רגיל. הוא נפגע מכדור דום-דום במותניו, וכתוצאה מכך צלע כל חייו. פינו אותו לצרפת, כפי שהיה מקובל לגבי הפצועים שלנו, וברית-המועצות הזמינה אותו לבוא אליה. גם זה היה מקובל. אבל הוא איחר לאוניה ונשאר בצרפת. בימי הכיבוש הנאצי הצטרף למחתרת והצטיין גם שם, למרות פציעתו וצליעתו. אחרי שנים פגשתי אותו בברלין. הסתכלתי בו וראיתי בעיניו שינאה תהומית. אינני יודע מדוע הוא שנא אותי. לא דיברנו זה עם זה.״
הוא סיפר לנו את הסיפור כרי להוכיח שכל דבר בחיים הוא זמני. גם החברות.
* * *
כמו הרמלין וגיזי, גם ראש הקהילה היהודית הקטנה בברלין המיזרחית הוא יהודי-למחצה, אם כי כשר למהדרין לפי ההלכה. אמו של הדוקטור פטר קירכנר היתה יהודיה.
זה חייב אותם לשאת את הטלאי הצהוב בימי הנאצים. אבל הם נשארו בחיים. למזלם נהרסה באחת ההפצצות תחנת-המישטרה בשכונה שלהם בברלין. בגרמניה של אז שימשה המישטרה גם כלישכה לרישום האוכלוסין. כל המיסמכים הושמדו. לאנשים נאמר שעליהם ללכת לדואר ולקבל אישורי-זהות זמניים מהדוורים, שנהגו להביא להם את המיכתבים. גם הוריו של פטר הקטן קיבלו אישורים, ולא נאמר בהם שהאם יהודיה. מחמת ההפצצות הם פונו לכפר, שבו לא הכירו אותם, וכך שרדו.
עם השיחרור ניגשה האם למפקד הסובייטי המקומי, שהיה יהודי, והראתה לו את הטלאי הצהוב שלה. הקצין זרק את הטלאי על הארץ, והפליט בבוז שעכשיו טוען כל אחד שהוא יהודי. אבל הוא השתכנע כאשר