מתאים יותר לפסיכולוגיה של פולין במצב הנוכחי. ולנסה הוא פועל, חשמלאי, מנהיג פועלים. הוא מדגיש אמנם מומנטים לאומיים, אבל הוא דואג בעיקר לעניינים כלכליים וחברתיים. הוא מבטא את מעמד-הפועלים, את האיגודים המיקצועיים. בזה הוא דומה לפרון, שרכב על גלי האהדה של הפועלים."
״אבל לפרון היתה אוויטה,״ הערתי בהלצה.
"לוולנסה יש דווקא אשה סימפאטית, שתוכל לאזן אותו,״ השיב הפרופסור, ״היא לא פוליטית כמו שהיו שתי הגברות פרון.״
הניתוח של ההיסטוריון לא נגע רק לאישיותו של המנהיג. פולין נמצאת עכשיו, לדעתו, במצב הדומה לזה של ארגנטינה ומדינות אחרות באמריקה הדרומית. כל אלה מצויות באיזשהו מקום בין העולם הראשון, התעשייתי והמפותח, ובין העולם השלישי, הנחשל. לפולין ולצ'ילי יש בעיות דומות. אלא שלמדינות מיזרח-אירופה יש בעיה שאינה קיימת באמריקה הלאטינית: הצורך להשתחרר משרידי המישטר הקומוניסטי
הביורוקראטי.
* * *
הפולנים היו הראשונים שפתחו במהפכה האנטי-קומוניסטית, תשע שנים לפני נפילת החומה של ברלין, ובכך היו נאמנים למסורתם עתירת-המרידות. אבל הם עשו רבר שהוא שונה מאוד מהתנהגותם ההיסטורית: הם ניהלו מאבק זהיר, מפוכח ונבון. בעבר הצטיינו דווקא במרידות נועזות וכושלות. העולם זוכר עדיין את חיל-הפרשים הפולני, שהסתער בכידוניו על הטנקים הנאציים בראשית מילחמת-העולם.
המאבק של ולנסה ויועציו האינטלקטואליים, במיסגרת ״סולידרנוש״, הצטיין בשילוב נדיר של אומץ-לב וזהירות. הם גיששו, התקדמו צעד אחר צעד, כשהם משתדלים בכל שלב לאתר את הקו האדום - תרתי משמע - שמעבר לו צפוייה פלישת הצבא הסובייטי. הנשר הפולני לא רצה להתגרות בדוב הרוסי.
לכן היו שביתות המוניות, אך לא היתה התמרדות מזויינת. לא היו פגיעות בצבא-הכיבוש הסובייטי שחנה על אדמת פולין. וכשהכריז המישטר הקומוניסטי על ״מצב צבאי״ ושלח את מנהיגי "סולידריות״ בהמוניהם לכלא, הורידה התנועה פרופיל והמתינה עד שהמישטר עצמו ייאלץ להתקפל.
התעלומה הגדולה של התקופה היתה אישיות שגם היא אינה אופיינית להיסטוריה הפולנית: וויצק ירוזלסקי, הגנרל שאינו נראה כגנרל, הקומוניסט שנולד למישפחת-אצילים ושהתחנך בבית-ספר של ישועים,