היא עצמה למדה באוניברסיטה שפות שמיות - עברית, ערבית וגעז, השפה העתיקה של אתיופיה. עכשיו היא עובדת במכון המדעי היהודי, שהוא מוסד ממשלתי, ומקטלגת ספרים עתיקים. ספרים רבים נגנבו במרוצת הזמן, וצצים עכשיו במכירות פומביות ברחבי העולם.

משכורתה זעומה. בעלה עובד בטכניון של ורשה. יש להם בן, מאטק ("מתתיהו,״ היא ממהרת להוסיף), שהוא בן 13, והם גרים בדירה באחד משיכוני-הענק בשכונת מוקוטוב. היא גם עוסקת באירגון נסיעות ובהדרכת אורחים. בכל זאת קשה להתקיים.

"פולין זקוקה לאליטות," אמרה בלהט, ״ואם האינטלקטואלים לא יקבלו שכר יותר גבוה מהפועלים, איך תצמח אליטה?״

היא אמרה זאת כשהחזירה אותנו במכונית הקטנה שלה העירה, אחרי האסיפה של לך ולנסה בבית-החרושת לטרקטורים. ולנסה התלונן שם שפועלים צעירים ובריאים נוטשים את העבודה היצרנית והופכים רוכלים ברחובות.

ראינו אחדים מהם ביום הראשון בשוק-הפישפשים. הם עמדו בגשם, וסחורתם היתה פרושה על הארץ, על פיסות-ניילון, בין שלוליות הבוץ. הם מכרו מכל הבא ליד. ברגים. חלקים ישנים של מכוניות, הנמכרים, כנראה, שוב ושוב. בחור צעיר הציע למכירה ארבעה ספרים - ״הפנומן של סטאלין״, אטלס ישן, חוברת על מטוסים, רומאן פולני שעל עטיפתו זוג מתנשק בלהט. בערימה אחרת צלב, דמות מגולפת של חשמן, כפפות ומברג. איש עטוף יריעת-ניילון מכר סוודרים - שלושה. לאשה זקנה היו שני מעילים ישנים וכובע-פרווה מלאכותי. כמו בכל מיזרח אירופה, היו שם כובעים של קצינים סובייטיים וסמלים קומוניסטיים. גם כובע של שוטר גרמני מימי הנאצים, בעל נשר וצלב-קרס, וכידון סובייטי. השד יודע מי צריך את זה. האנשים היו מעניינים הרבה יותר מהסחורה העלובה.

המקום הוא מיגרש-ענק, בוצי, מוקף גדר-תיל שעליה תלויים צעיפים פירחוניים ענקים, ציורי-שמן מהסוג הנמכר בתחנה המרכזית בתל-אביב ובגדים משומשים. הסתובבו בו גם כמה שיכורים, אבל כולם עליזים, ולכל שיכור היה, כרגיל, המגן שלו, ביחוד מפני צילום.

ככלל האנשים סירבו להצטלם, והיפנו את הגב ברגע שראו את המצלמה מכוונת אליהם. אבל התגלה שאם מבקשים בנימוס ובפולנית, מקבלים לרוב רשות: "פרושה, פרושה,״ במשיכת-כתף או אף חיוך. נראה שהאנשים מעריכים את המאמץ שעושה הזר המבקש בפולנית.

מוכר אחד, כבן 45, סירב תחילה ואחר-כך הכין למצלמה תערוכה שלמה - תמונה של האפיפיור הפולני, פסל של מלאך, פמוט וראי, כשהטנדר הדפוק שלו משמש כתפאורה גאה.

המשא-והמתן התנהל בידיים, בתוספת כמה מילים גרמניות. אך לא

234