22 בנובמבר, 1990. מייחוב.
בדרך מוורשה לקראקוב. יום גשום, כרגיל. נסיעה ארוכה, יותר מארבע שעות במונית.
התנועה דלילה. מעט מאוד אוטובוסים ישנים. הרבה עגלות-סוסים. על כל אחת מהן יושבים איכר ואיכרה, מכורבלים בשמיכות או במעילים.
לאורך הדרך - הרבה בתי-קברות כפריים. כל אחד מהם דומה לתערוכת-פרחים. לפני כמה ימים חל חג קאתולי, שבו מקשטים את הקברים בפרחים בשלל צבעים. בגלל מזג-האוויר הקר והגשום, השתמרו הפרחים היטב, והם נראים רעננים לגמרי. תאווה לעיניים.
אנחנו חוששים שיורק הטוב שלנו, נהג-המונית, עייף מהנהיגה. רוצים לשתות קפה (״קאווה״ בפולנית, כמו "קהווה״ בערבית. יתכן שהפולנים קיבלו את המילה, יחד עם הקפה, מהתורכים, שהיו שכניהם הדרומיים במשך מאות שנים). רוצים גם להשתמש בשרותים.
השלט אומר: מייחוב. מין עיר-מחוז. נכנסים לרחוב הראשי. פלאנטה אחרת.
בניגוד לוורשה, הנקייה להפליא, כאן מלוכלך. אנשים זעופי-פנים חולפים על פנינו. הרחובות צרים, וזרועים חורים מלאי-בוץ. שיכבה דקה של בוץ מכסה את הכל. חזיתות הבתים מתקלפות, מלוכלכות, לא נצבעו הרבה-הרבה שנים.
בניין גדול, יותר מודרני משכניו, מכריז על עצמו כעל ״קאוויארנה״ (בית-קפה) ו״רסטורציה״(מיסעדה). מקום מבטיח.
נכנסים. המקום המבטיח אינו מקיים. להיפך.
אולם אפלולי. שום מנורה אינה דולקת, ומבעד לחלונות חודר אור חיוור ועגמומי. ריחות חזקים מכים על אפנו - מזיגה של מרק דלוח ומי שטיפת-כלים. מאחורי דלפק עומדים שני מגישים, איש ואשה, בחלוקים שהיו פעם לבנים.
ליד אחדים מן השולחנות החשופים, הערומים ממפות, יושבים גברים ונשים במעיליהם, כפופים מעל לצלחות. הם נראים כמי שעוסקים במלאכה בלתי-נעימה, שאין מנוס ממנה.
השרותים הם בכניסה, ומדיפים צחנה. לפני שרותי-הגברים משתרך תור.
על שרותי-הנשים תלוי שלט: ״סגור״. (בדרך כלל אין חדרי-השרותים בפולין מהווים המלצה למדינה.) אנחנו בורחים.
מחפשים מקום אחר. אחרי חיפוש ממושך מוצא יורק בפאתי העיירה בית-הארחה ממשלתי, הנראה ריק, והמוכן לפתוח במיוחד למעננו את המיסעדה הנעולה שלו. היא דומה לחדר-אוכל גדול וריק בקיבוץ לפני 50 שנה. סיסמאות על הקיר. שולחנות וכסאות פשוטים. הקפה - קפה-בוץ,