מתוך סקרנות וטענה שזה נורא. (לי זה היה דווקא טעים, אבל מי אני שאקבע?)
בדוכני הרוכלים ברחוב מארשלקובסקה מונחים ספרים למכירה, בין מגפיים וקלטות-רוק. בין השאר: ספר פולני שכותרתו ״הומור ז'ידובסקי", הומור יהודי. על העטיפה פרצוף של יהודי צעיר מזוקן, החובש כובע-מיצחיה, בעל אף ארוך אך סימפאטי. ראינו פולנים שניגשו וקנו.
על עץ-אשוח ענקי, שהוקם ערב חג-המולד לפני ארמון-המלוכה, היו תלויים מגיני-דויד אדומים גדולים. לפי המסורת הנוצרית, מגן-דויד הוא "כוכב בית-לחם״, שהאיר מעל למקום-לידתו של ישוע. בימי המישטר הקומוניסטי אסור היה לתלות אותו, מפני שזה הזכיר את ישראל. עכשיו עושים בחדווה רבה כל מה שהיה אסור אז.
בחנויות-הספרים לכדו את עינינו אותיות עבריות על עטיפת ספר. מבט שני לימד שהיו אלה אותיות פולניות, שעוצבו בצורה הדומה לכתיב העברי (או האידישי), על גבי ספר-בישול של מאכלים יהודיים, שנקרא "צימעס". מכיוון שאין כמעט יהודים בפולין, אין ספק שהספר נועד לעקרת-הבית הפולנית. נהג-המונית הפולני שלגו, יורק, סיפר לנו שבסלנג הפולני ״צימעם״ פירושו דבר טעים וטוב.
שכנתנו, הציירת מרגריטה, סיפרה לנו שמגרד-השחקים הסופר-מודרני, בצבע כסף, שנשקף מבעד לחלון דירתנו, עומד במקום שבו עמד פעם בית-הכנסת הרפורמי הגדול. עכשיו מתפללים היהודים הרפורמים המעטים בבתים פרטיים, מפני שמהארץ שלחו לוורשה (לדבריה) ״רב אידיוט", אורתודוכסי, שלא מסתדרים איתו.
בית-הכנסת הקטן הפועל בוורשה עומד ליד ״המיפלצת הסובייטית". (כך קראנו לבניין הגבוה ביותר בעיר, שניתן בשעתו כמתנה על-ידי הסובייטים למישטר הקומוניסטי הפולני. זהו העתק מדוייק של בניין האוניברסיטה של מוסקווה, מגרד-השחקים הסטאליניסטי, והוא לגמרי חורג מן הנוף של ורשה. ממש מפריע לעין. רשמית הוא נקרא ״היכל התרבות״.) ליד בית-הכנסת הקימו פולנים "מיסעדה יהודית". לא כשרה, לא טובה במיוחד, לא בשביל היהודים(שאין), אלא בשביל פולנים האוהבים מאכלים יהודיים.
במקומות רבים בערים העתיקות של ורשה וקראקוב מוכרים דמויות-עץ המגולפות ביד. האמנים מייצרים אותן לעיני הקהל. זוהי אמנות עממית, ואין שתי דמויות הדומות זו לזו. כל אחת היא יצירה מקורית. מציעים למכירה אוסף של דמויות פולניות. איכרים, כמרים, אצילים, ותמיד יהודים.
ערב הבחירות לנשיאות פורסם בעיתונים מיכתב גלוי של שני אישים פולניים, לא-יהודיים, שמחו על האנטישמיות שבאה לידי גילוי