אחרי טרבלינקה, באה מאידנק כהפתעה גמורה.
טרבלינקה חבויה בתוך היער. היא מוסתרת מעיני אלוהים ואדם, ואין בה כלום מלבד אותו פארק מיפלצתי של אבנים, והשער האטום המוביל לגיהינום. ואילו במאידנק הכל להיפך: שטח פתוח מכל העברים, בתוך איזור פורה, מיושב, עשיר, בפאתי עיר גדולה. מין מיגרש-כדורגל ענקי, באורך של קילומטרים, הנשקף היטב מן הכביש הראשי, שאלפים עוברים בו מדי יום בדרכם לעבודה ובחזרה. הם רואים את מיגדלי-השמירה, את גדרי-התיל, את הצריפים שהושארו במקום, את ארובת הקרמטוריום, את בניין תאי-הגאזים. זה מיפלצתי לא פחות, אבל אחרת.
מישטח ענקי, דומם, חסר-חיים. רק להקות של עורבים שחורים גדולים עפים אנה ואנה, כאילו היו נשמות מתים.
לפי המיסמכים, 340 אלף איש נהרגו כאן. אבל מניחים שנרצחו כאן מיליון. עם שיחרור המחנה נמצאו בו 800 אלף זוגות-נעליים - אחרי שכל הנעליים הכשרות לשימוש נשלחו כבר לגרמניה. המחנה שהושאר לזיכרון כולל 900 דונם. אבל בשיאו הקיף המחנה 2700 דונם.
דרך באורך קילומטר מובילה משער-הכניסה - אנדרטה כבדה, מאיימת, ליד הכביש הראשי - אל המקום שבו מונחת ערימה ענקית של אפר-אדם מתחת לתיקרת-בטון מאסיבית, הנשענת על עמודים. על השפה מונח שוב זר-פרחים עם אותה הכתובת: "ל.ד. עמק-החולה״.
כיתה של תלמידות ותלמידים פולניים, בהדרכת המורה, באה באוטובוס. הילדים עומדים מול האפר ומובלים אל הצריפים. מבחינתם זהו טיול בית-ספר. ילדות מצחקקות ומחזיקות ידיים. בנים דוחפים זה את זה. וכי איך הם יכולים להבין את אשר אינו ניתן להבנה?
בקצה המחנה - הקרמטוריום, העשוי מעץ. כלי-עבודה פזורים מעידים על עבודות-שיפוץ. החשמל מנותק. כששמע השומר במדים שאנחנו מישראל, התנדב לפתוח את המקום ולהאיר לנו בפנס-כים. וכך, בחשכה, בעזרת קרן אחת של אור, ראינו את האלונקות שעליהן הוכנסו הגופות לכיבשן, את שולחן-הבטון שעליו הוצאו מהגופות שיני-הזהב, את תא-הגאזים הקטן שבו נרצחו אסירים פוליטיים פולניים וגם עובדי הקרמטוריום עצמם.
בחוץ, מעבר לגדר, במרחק קטן, אחד ממיפעלי-התעשייה של העיר לובלין. ארובה גדולה, המגמדת את זו של הקרמטוריום.
כמה שורות של צריפים הושארו כפי שהיו. אנחנו הולכים לאטנו מצריף לצריף. כולם זהים, ונבדלים רק במיספר-הבלוק שעל השלט. בפנים חושך. כשהדלקנו את האור, נראו לאורה הקלוש של נורה צהובה שלוש קומות של דרגשים צפופים, כתובות שרוטות בעץ הקירות. אולי