מעבידים באים במכוניות, בוחרים להם עובדים ככל הדרוש להם, ולוקחים אותם מהמקום. מין שוק-עבדים.
אבל אלה הם עבדים מרצון. הם מעדיפים העסקה בדרך זו מפני שהיא משחררת אותם מתשלום מסים. גם המעבידים יוצאים נשכרים: הם פטורים מלשלם לביטוח הלאומי מס-מעסיקים בשיעור של 43% מהשכר.
לא מכבר היתה פריצה נרחבת לדוכנים של רוכלים. כשנדרשו להגיש לביטוח קבלות על הסחורה שנגנבה, כדי לקבל פיצויים, הסתבר שאין. הם לא קיבלו קבלות ולא נתנו קבלות.
בודפשט מלאה כרוכלים מכל הסוגים. כשאדם יורד בתחנת-התחתית לרחבה התת-קרקעית, שממנה מסתעפות המינהרות המובילות לרציפים, הוא מוצא את עצמו בתוך שוק הומה מאדם, ומצליח רק בקושי להבקיע לעצמו דרך בין דוכנים, מוכרים וקונים. יש שם שורות של נשים וגברים, רובם זרים מהארצות השכנות, המוכרים כובעי-פרווה, פרוות-שועל לצוואר, מפות רקומות. בדוכנים מוכרים את הכל, החל בספרים וכלה בנעליים. את הנעליים מודדים תוך עמידה על רגל אחת. נורות-הניאון מאירות את המקום באור ירקרק, במקום שורר חום נעים ביום-שלג, והכל פוחדים מפני עינא-בישא ונמלטים בארנבות מפני המצלמה.
יש מקורות רבים להתעשרות החדשה: כלכלה שחורה פורחת, מחוץ לחוק, בממדים אדירים. היא נוספת על ״הכלכלה השניה״, שהפכה חוקית כבר ב-1982. בעלי היוזמה הפרטית פעלו אז בתחומי המישטר, והתעשרו תחת חסות הקומוניסטים. הם ואחרים מתעשרים עכשיו עוד יותר ב״כלכלת השוק" החדשה.
מתעשרים אחרים באו מבין ה״נומנקלטורה״ - הצמרת של המישטר הקודם. התעשרו גם ה״מומחים" שפרחו במישטר הקומוניסטי, אנשים שהיו להם קשרים בעולם ושדיברו שפות זרות (דבר די נדיר בהונגריה).
הממשלה חוששת מפני ״ריפוי בהלם", מה גם שאינה יודעת מה ריווחי ומה לא. מדברים על "שיטת התור״. מיפעל ב' אינו משלם את המגיע למיפעל א'. מיפעל ג' אינו משלם למיפעל ב', וכן הלאה. נוצר מעגל-קסמים, ואין יודעים היכן לחתוך אותו. במצב כזה קשה לקבוע איזה מיפעל מרוויח ואיזה לא, מה גם שחלק מן המיפעלים אינם משלמים את מסיהם, אם מפני שאין להם כסף, אם מפני שהם מעדיפים להלוות את הכסף בריבית.
הממשלה מקווה שחלק מן המיפעלים יגיעו לריווחיות. היא גם חוששת מפני עליה חדה באבטלה, שכבר הגיעה ל-5% - שיעור קטן במושגים מערביים, אך אדיר אחרי התעסוקה המלאה של עידן הקומוניזם. המובטלים אמורים לקבל 70% משכרם במשך שישה חודשים, אך במציאות הם מקבלים פחות. אין כסף.