משלמים לרופא עבור טיפול פרטי, ואחר-כך מגיעים אליו במערכת הממלכתית. לתשלום הזה קוראים בהונגרית ״דמי תודה".
בשעתו הפקיעה הממשלה את כל הדירות, וגבתה מהדיירים שכר-דירה זעום. אחר-כך נוכחה לדעת שאין לה כסף לטפל בבתים, ושהם מוזנחים בצורה מעוררת-רחמים. היא החליטה למכור את הדירות לדיירים. הן נמכרו בזיל הזול: דירה במרכז בודפשט, השווה 50 אלף דולאר, נמכרה ב-20 אלף. מי ששילם במזומן קיבל הנחה של 40%, כך שהוא קיבל את הדירה תמורת 12 אלף דולאר.
שאלתי אותו איך הוא מרגיש עכשיו, כקומוניסט-לשעבר. ״ההתפכחות באה בשלבים,״ אמר. תמיד נמצאו תירוצים לכישלונות. עד שהכישלון היה כה בולט, שאי-אפשר היה עוד להתעלם ממה שקורה.
קפה"בודפשט״ - סליחה, ״ניו-יורק״ - שוכן ליד שדרת-לנין, שחדלה מלהיות שדרת-לנין. פה ושם עוד נראה השלט הישן, כשקו אדום אלכסוני על השם מודיע שהוא הוחלף. בכל העיר מחליפים עכשיו את השמות הקומוניסטיים בשמות חדשים. ״זה הרבה יותר זול מאשר לפתור את הבעיות הכלכליות,״ העירה אשה בחשמלית, כאשר שאלתי מה שם הרחוב.
לשגריר הישראלי, שלמה מרון, יש בעניין זה יתרון: כיליד הונגריה, הוא זוכר את שמות הרחובות מימי ילדותו. נהגו הצעיר מכיר רק את השמות הקומוניסטיים. כשמסיע הנהג את השגריר ברחובות הנושאים שוב את השמות הטרום-קומוניסטיים, השגריר הוא המדריך את הנהג.
* * *
אחת הירושות הטובות של המישטר הקומוניסטי היא מערכת התחבורה. לישראלי, זהו תענוג אמיתי. יש רכבת תחתית. יש חשמלית. יש אוטובוסים. יש רכבת פרברים. יש רכבת סתם. מיבחר עשיר.
אנחנו התאהבנו בחשמלית. היא הובילה אותנו תוך דקות מדירתנו למרכז העיר, מהלך 30 דקות ברגל. דמי-הכרטיס אפסיים, אבל אמרו לנו שלא כדאי לטרוח. אין ביקורת. מהמרכז אפשר לעלות ברכבת-ההרים לארמון, תוך דקות.
קל לשכוח את הבעיות כשעומדים בראש הרכס הארוך והצר, שעליו עומדים ארמון-המלוכה, המשמש עתה כמוסיאון; הקתדרלה של מתיאם הקדוש, שבה הומלכו קיסרי אוסטריה כמלכי הונגריה; מלון ״הילטון", שכל חזיתו האדירה עשוייה ריבועי-מראה המשקפים את הבניינים העתיקים מסביב; וכמה רחובות צרים ועתיקים מימי-הביניים, ולאורכם בתים ישנים, שבחזיתם פסלים ותבליטים, ושלכל אחד מהם אופי והיסטוריה משלו. קשה להאמין שכאן שלטו עד לא-מכבר הקומוניסטים, כשם שקשה להאמין