״המישטרה היא חסרת-אונים נגד הצוענים,״ אמרה. ״הם יודעים שמאז נפילת המישטר הקומוניסטי אין המישטרה מסוגלת לפעול. השיטות הקשוחות הישנות אסורות עכשיו, ואין לה שיטות אחרות."
זוהי בעיה בכל מיזרח אירופה. המישטרים החדשים אינם רוצים במישטרה ברוטאלית, שהיא סימן-ההיכר של הקומוניזם הטוטאליטרי. השוטרים עצמם חוששים לעתידם. מכיוון שמונו על-ידי המישטרים הקומוניסטיים, הם ממתינים לפיטורין. הם נשארו במקומם רק מפני שאין זה קל למצוא שוטרים מיקצועיים אחרים. אבל אין להם שום חשק למשוך תשומת-לב אל עצמם על-ידי שימוש בשיטות-חקירה אלימות. הם רוצים רק ״לכסות את התחת שלהם", כפי שנאמר לנו בשש שפות בשש ארצות.
בדבר אחד התבדתה התורגמנית. ראינו את הארנק שלנו שוב. עוד באותו הלילה, כשחזרנו לדירה, הופיע מארחנו הצ'כי, כשכולו חיוך, הארנק שלנו בידו ובפיו הסיפור: הגנבים הוציאו את הכסף, אך לא את כרטיסי-האשראי והניירות, וזרקו את הארנק ברחוב סמוך. אזרח צ'כי בשם קוהוט מצא את הארנק, עבר על הניירות שהיו בו, מצא את שמו ומיספר-הטלפון של ידידנו וטילפן לו. ״ראיתי שבעל-הארנק הוא עיתונאי זר, ודווקא מישראל,״ אמר, ״כצ'כי, אני ממש מתבייש. איזה רושם עלינו הוא -קבל!״ כשמארחנו נסע אליו וקיבל את הארנק, סירב הצ'כי בתוקף לקבל כל תמורה שהיא. "לפחות שהעיתונאי הזה יראה שיש אנשים הגונים בפראג,״ אמר. שלחנו לו גלויית-תודה מארץ-הקודש.
(אפילוג: כשחזרנו לארץ לקחנו מונית הביתה. שילמתי לנהג, ומאז נעלם אותו ארנק מיסכן שוב. הפעם שום מוצא ישר לא החזיר לי אותו.)
* * *
אותו צועני בפתח האיטליז בכיכר-ואצלב חולל בן-רגע מהפכה אצל רחל. לפחות לזמן-מה.
עד אז דיברנו הרבה על הטראגדיה של הצוענים. גינינו את הדיעות הקדומות, ורחל הקפידה להחזיק בכיסה מטבעות בשביל פושטי-היד הקטנים. בקצרה: הצוענים יכלו לראות בה ידיד ומגן.
שבוע לפני כן היא הגנה עליהם בלהט. הנושא עלה כאשר שוחחנו עם הסופר היהודי-הונגרי ג'ורג' מולדובה.
בספר האחרון שלו העלה מולדובה על נס את המישטרה ההונגרית. ידידות כזאת בין יהודים ושוטרים אינה מקובלת כל-כך בעולם, אבל בהונגריה זה לא מפתיע. לפני דור התגייסו היהודים בהמוניהם למישטרה הקומוניסטית, כדי לנקום את ניקמתם בנאצים ההונגריים.