31 בדצמבר, 1990. פראג.
מתוך ענן של עשן סמיך, אפור ואדום, מופיע אט-אט ואצלאב הקדוש, רכוב על סוסו. הגיבור הלאומי הצ'כי שולח את מבטו מעל לים האנושי הגועש, הממלא את הכיכר הענקית הנושאת את שמו. מאחוריו, על רקע שמי-הלילה האפלים, מתגלה הארמון המאסיבי של המוסיאון, החולש על הכיכר כולה.
מסביב לפסל ומולו עומדים-רוקדים-שרים-שותים רבבות צעירים צ'כיים ואורחים מכל העולם, כשהם ממתינים לכניסת השנה החדשה - 1991. ב-14 החודשים האחרונים התרחשו במקום הזה כמה מן המאורעות הדרמתיים של ההיסטוריה האנושית. ואצלאב הקדוש היה עד להתקוממות העם שלו.
אווירת-סילווסטר מתקרבת לשיאה. מרגע לרגע גובר המתח. ההמולה מחרישה את האוזניים. אין שום דבר מאורגן, לא תיזמורת, לא להקת-ריקוד. צעירים וצעירות שרים ומריעים, מסתובבים בזוגות ובקבוצות, שולחים זיקוקין ופצצות-עשן שהביאו עימם מהבית. כמעט ואין בכל הכיכר איש שאינו מחזיק בידו משקה. בכיכר - רחבה שאורכה קילומטר ורוחבה כמה עשרות מטרים - לא נמכר דבר, מלבד בקבוקי-שמפניה. כמעט כל החוגגים הביאו איתם את בקבוקיהם מהבית, כאילו באו למסיבת-בקבוק ענקית.
באוויר עומד ריח חריף של אבק-שריפה, המתגבר עם כל פצצת-עשן ציבעונית נוספת הנזרקת על הארץ, בין רגלי החוגגים, המתנשקים והמתחבקים. מי שנראה כתייר זוכה בקריאת ״שנה טובה״ בגרמנית או באנגלית.
בבוקר היום האחרון של 1990 חייכה השמש, והעיר פראג, שהיתה בימים האחרונים מכוסה בעננים קודרים, שינתה לפתע את פניה. קרני-השמש הבליטו את הצבעים הבהירים של הבתים, שהיו עד אז אפורים, והעיר הבהיקה ביופי ססגוני. במשך כמה שעות כאילו חזר ״האביב של פראג".
לקראת השעה 9 בערב, כאשר ההמונים התכוננו לצאת ולחגוג, התחיל לרדת גשם. גשם אירופי דק ומתמיד.
לצעירים בכיכר הוא לא מפריע. רק מעטים טרחו לקחת עימם מיטריות. עומדים בגשם, גלויי-ראש, מתנשקים, שותים, שרים.
חמש דקות לפני חצות, כאילו על פי פקודה מגבוה, פוסק לפתע הגשם.
אז מתחילה המולה משוגעת. כל מי שנותרו להם זיקוקין, יורים אותם בבת אחת. מי שסחב עימו בקבוק סגור, פותח אותו. ההתרועעות מפילה את כל המחיצות.
1991.