אני עומד על ספסל, לא הרחק מהפסל, מחזיק בידי מיטריה, כדי שרחל לא תאבד את הקשר איתי. היא נדחקת בתוך ההמון ומצלמת במצלמת-כיס קטנה. אחרי שהזהירו אותנו מפני הצוענים, החוטפים מצלמות, חששה לקחת איתה את המצלמות היקרות. שוב יורד גשם קל, ואין איפה להחליף סרט.
עשרות צעירים וצעירות ניגשים אלי. הנשים מנשקות אותי על פניי, ולפעמים על שפתיי. הגברים מגישים לי בקבוקים פתוחים. אני שותה לגימה אחת מכל בקבוק - שמפניה, וודקה, ויסקי, בירה, יין. הכל. אני כבר לא לגמרי פיכח.
איש אינו לגמרי פיכח, אך רק מעטים שיכורים ממש, נופלים ונתמכים על-ידי חבריהם. איש אינו דוחף את רעהו, אין תיגרות. בלונדית שתויה פותחת את חולצתה בקור העז ומתעקשת לרקוד לבדה, בחזה חשוף. יפאנים מצלמים, גרמנים ואיטלקים מתחבקים.
בתוך כל ההמולה הזאת יש אי אחד של דממה. כמה צעדים לפני הפסל של ואצלאב יש מישטח עגול, בקוטר של שלושה מטרים, ובאדמתו תקועים כמה תצלומים, שכל אחד מהם מכוסה בשקית-ניילון. במקום הזה שרף את עצמו הסטודנט יאן פאלאח, אחרי דיכוי האביב-של-פראג. ליד תצלומו מתנוססים עוד כמה תצלומים: תומאס מאסריק, מייסד הרפובליקה(שעל שמו נקרא קיבוץ בישראל); בנו יאן, שנרצח או התאבד כאשר תפסו הקומוניסטים את השילטון; סטודנט שנרצח על-ידי הנאצים וכמה מקורבנות הדיכוי הקומוניסטי. בכל שעות היום עוברים במקום הזה אנשים, עוצרים, מניחים פרחים רעננים, מדליקים נרות, מתייחדים. החול מכוסה בשיכבה עבה של שעווה מותכת, בכל מיני צבעים, שאריות של אלפי נרות ציבעוניים.
כך גם עכשיו, בשיא המולת הסילווסטר. בים הצפוף הזה של 100 אלף חוגגים עליזים, עומדים האנשים מסביב למישטח העגול, מדליקים מחדש נרות שכבו בגשם, מתייחדים לרגע בדממה. זה כאילו משתפים את המתים בחגיגה הגדולה של החופש, כאילו אומרים להם: בשביל זה מתתם. גם אתם איתנו כאן.
שעה אחרי חצות הכיכר הרטובה מגשם כבר כמעט ריקה. היא דומה למרבד-ענק של שיברי-זכוכית. את שארית אונם מכלים החוגגים בדריכה על הבקבוקים.