ליצור מהפכה. מה, לא ידענו מה קורה בחוץ-לארץ? לא ראינו טלוויזיה זרה? לא קראנו עיתונים? לא שמענו רדיו? מה שקרה הוא שחדלנו לפחד, וזה גרם למהפכה.״
אנשי האופוזיציה הקטנה התחילו להחתים על עצומה, שכללה כמה סעיפים בסיסיים, מתונים למדי, שכל קבוצות-האופוזיציה השונות יכלו להסכים להן: שיחרור עצירים פוליטיים, ביטול האיסור לקיים אסיפות, ביטול הצנזורה בכלי-התיקשורת, חופש דיעות בתיקשורת, התרת היוזמה החופשית בכלכלה, שמירה על איכות הסביבה, חופש דתי והתרת ויכוח חופשי על אירועי האביב-של-פראג.
50 אלף איש חתמו על עצומה זו. כל התקפה ארסית עליה בתיקשורת הרשמית הביאה לגל חדש של חותמים. רבים הוסיפו לחתימתם את התואר ״חבר המיפלגה הקומוניסטית״. זה עירער יותר ויותר את הביטחון העצמי של המישטר.
נראה שאת הדחיפה המכרעת נתנו שחקני-התיאטרון. גם זה אופייני לצ'כוסלובקיה: שם, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה, הנהיגו שחקני-התיאטרון את המהפכה. שחקן פופולרי מאוד, מינוש קובצקי, דרש פומבית להדיח את כל אנשי-השילטון שאינם מוכשרים. זה היה מעשה נועז. השחקנים הכריזו על שביתה, ופתחו את אולמות התיאטרון לאסיפות פוליטיות, שאליהן הוזמנו אנשי-הרוח שהוחרמו על-ידי המישטר.
מדוע דווקא שחקני-התיאטרון? ״היה להם יתרון. הם היו כל-כך פופולריים, עד שגם שרותי-הביטחון לא העזו לגעת בהם. אילו נעלמו לפתע, היה כל הציבור שם לב לזה.״
מה היה חלקם של אנשי האביב-של-פראג במהפכה? התשובה הפתיעה אותי. ״חל פיחות מתמיד במעמדם. ברור עכשיו שהם ניסו לשפר את מה שלא ניתן לשיפור, לתקן מה שלא ניתן לתיקון. הם היו קומוניסטים ליברליים, אבל אין דבר כזה. הקומוניזם הוא פסול מעיקרו. האנשים עצמם היו ישרים, אבל היום לא מכבדים אותם. אולי,״ אמרה דנה, ״הייתי תומכת בהם ב-1968. אני נולדתי לתוך הקומוניזם, לא ידעתי משהו יותר טוב. בעבר דווקא כיבדנו את אנשי 1968, אבל זה השתנה באופן דרמתי. היום לא היו מזמינים את דובצ'ק להפגנה, כמו שעשו בהתחלה. מתייחסים אליו כאל אדם זקן וטיפש.״ ״הבעייה האמיתית של צ'כוסלובקיה אינה קומוניזם או אנטי-קומוניזם, אלא האקולוגיה,״ אמר לנו הנהג שלקח אותנו לקארולי-וארי, היא קארלסבאד, עיר-הקיט העולמית במערב בוהמיה. (אנשי הבוהמה של רחוב