30 בדצמבר, 1990. בראטיסלבה.
תחנת-הרכבת של בראטיסלבה היא מיבנה שראה ימים טובים יותר. הכניסה הראשית חסומה לרגל שיפוצים. נכנסים מהצד, עוברים במעבר הזקוק גם הוא באופן דחוף לשיפוצים.
בקיוסק בחוץ הצטיידנו בצידה לדרך. אנחנו כבר למודי-נסיון. שתי לחמניות לנפש, נקניקיות בחרדל ובקבוקי קוקה-קולה.
את הכרטיסים לנסיעה בחזרה לפראג קנינו עוד אתמול, כשהגענו לבראטיסלבה, ונאמר לנו שהרכבת יוצאת בשעה 17:30.
בדייקנות ייקית אנחנו מופיעים במקום - ורכבת אין. בעמל רב אנחנו מפענחים את הכתוב בשפה הסלובקית בטבלה הגדולה על הקיר, ומנחשים שיש איחור של 60 דקות.
איננו בטוחים. ניגשים לאשנב-הכרטיסים. בחורה נחמדה מאוד, דוברת-גרמנית כביכול, מקדמת את פנינו. אחרי מישפט אחד ברור שאינה מבינה אף מילה אחת. היא אומרת לגשת ל״אינפורמציה״. מה זה אינפורמציה? איפה זה אינפורמציה? מחפשים אשנב כזה, ואין. מחפשים, מחפשים, ולבסוף מתברר שזהו חדר נפרד, המיועד כולו למסירת מידע לזרים. יושבים שם שני אנשים אדיבים מאוד, דוברי גרמנית.
אז מה עם הרכבת? ״נו, אי-אפשר לדעת,״ אומר האיש הממושקף, בעל השיער הכסוף. ״היא היתה אמורה לצאת בשעה 5.30, ובינתיים נאמר שתצא ב-6.30. אני אברר לך.״ הוא מטלפן. ״טוב, אז היא לא יוצאת ב-6.30. זה יהיה יותר מאוחר.״
באותו הרגע ממש משתנים המיספרים על טבלת-הקיר הגדולה. איחור של 110 דקות. האיש מסביר בסבלנות שהרכבת הזאת יוצאת מסופיה, ועוברת בבוקרשט, בבודפשט, בבראטיסלבה ובפראג, ומגיעה לברלין. אי-אפשר לדעת מתי היא מגיעה, מפני שזה תלוי בשעת יציאתה מבודפשט.
אז מה לעשות? ״אין לך מה לדאוג,״ הוא מרגיע אותי, ״יש עוד רכבת. היא תאחר רק בחצי שעה. ואחר-כך יש עוד רכבת, שלא תאחר, והיא תצא ב-8.30.״ כלומר, היא תגיע לפראג ב-2 בלילה. יופי.
ברוך השם, יש חדר-המתנה. הוא דומה לחדר-אורחים בדירה פרטית ישנה: חדר גבוה, שישה מטר על שישה מטר, מחומם, וילונות על החלונות, עציץ בפינה, פה ושם ארונות מישפחתיים ישנים. הממתינים יושבים על ספסלי-פלסטיק, שורות שורות, בתנוחות שונות של תרדמה ועייפות סבלנית. לפני כל ספסל עומד שולחן-פורמייקה.
פה ושם זוג מחובק. שיכור אחד או שניים. זקנה, בעלת מיטפחת-ראש, אוכלת סנדוויץ' שהוציאה מתיק מרופט.
בחדר שוררת דממה גמורה. מפעם לפעם קמים אנשים בשקט ויוצאים