לרכבת, מפעם לפעם נכנסים חדשים ומתיישבים בשקט. איש אינו מרעיש. רק מכשיר-טלוויזיה מהבהב בכחול בפינה ומדבר. הוא מציג סרט דובר-סלובקית על אינדיאנים וחיל-הפרשים של ארצות-הברית, ונראה שאיש אינו מקשיב. אחדים יושבים כשגבם אל המכשיר.
לפתע קולטת אוזני, בין המילים הסלובקיות, שני שמות מוכרים. הם מעוררים בי זיכרונות-ילדות: ״וינטו״ ו״אולד שטרהנד״. אלה הם שני הגיבורים של קארל מאי, סופר-הרפתקאות גרמני, שעל בירכיו התחנכו דורות של ילדים.
אפאשים דוברי-סלובקית בחדר-המתנה בבראטיסלבה, על-פי ספר של קארל מאי - מוזרים, מוזרים החיים.
אחרי כל הסתערות אינדיאנית על חיוורי-הפנים אני פוקד את חדר-ה״אינפורמציה״, ובכל פעם מודיע לי האיש הטוב שאין חדש. אני שואל אותו אם המקומות שלנו שמורים. לא, אומר הפקיד, כדי לשמור מקומות צריכים לגשת לאשנב ה״רזרווציה״. אני ממהר לאשנב הרזרווציה, עומד בתור, מגיע. הפקידה אומרת לי משהו בסלובקית, אני לא מבין. צעירה גיינג'ית מאחוריי מתנדבת לתרגם לאנגלית: ״יש לך כרטיסים למחלקה הראשונה. במחלקה הראשונה אין צורך ברזרווציה, רק במחלקה השניה.״
אז מדוע אמר לי הפקיד שצריכים? אני חוזר אליו כדי לשאול, והוא קורא לעברי: ״טוב שבאת! הרכבת בדיוק נכנסת. היא לא תעמוד ליד רציף מס' 3, כמו שרשום בטבלת-הקיר, אלא ליד רציף מס' 1.״ לולא ניגשתי במיקרה לפקיד, היינו מחמיצים את הרכבת.
אני רץ לחדר-ההמתנה, אוסף את המיזוודות ואת רחל, לפי הסדר הזה, וממהר לרציף מס' 1. תוך שניות מגיעה רכבת-הגאולה.