להפגנה הגדולה ברחוב נארודניקי, שהביאה, באופן בלתי-צפוי לגמרי, להפלת המישטר הקומוניסטי. המישטרה נתנה היתר להפגנה זו, מפני שנערכה לזכר יאן אופלטה, צעיר שנהרג על-ידי הנאצים ב-1939 בשעה שהסטודנטים הפגינו נגד סגירת האוניברסיטות על-ידי שילטונות הכיבוש.

היה קר מאוד וירד גשם עז. ״צעדנו לעבר כיכר ואצלאב. המישטרה חסמה את הדרך. ראינו לפנינו שרשרת של שוטרים, מצויידים במגינים ובקסדות. המרחק בין השוטרים והשורה הראשונה של המפגינים היה קטן. עמדנו ושרנו וישבנו. זה נמשך ונמשך. אחרי איזה שעה ורבע, שעה וחצי, אמרו לי הבנות ללכת הביתה. אמרתי שלא אעזוב אותן לבד במצב כזה. אז הן אמרו: אמא, אל תשתטי, לא יקרה כלום.״

היא הלכה הביתה, ושם שמעה שהמישטרה התנפלה על המפגינים במכות-רצח, ושיש הרבה פצועים. ״אמרתי לעצמי: כמה אמיצים הצעירים האלה, שעמדו בשורה הראשונה! מובן שאמצעי-התיקשורת לא דיווחו על ההפגנה. אבל אנשים פרטיים צילמו אותה במצלמות-וידאו. כשראיתי את הסרטים, נדהמתי. ראיתי את הבת שלי כורעת על הארץ, באמצע השורה הראשונה, מושיטה את ידיה קדימה כשפניה מכוסות בדמעות, וצועקת לעבר השוטרים: יש לנו רק ידיים ריקות! רק אז נבהלתי. הייתי חולה.״

הבנות חזרו הביתה רק כעבור זמן. ״שאלתי אותן אם הן באמת חשבו שלא יקרה כלום. הן אמרו: אל תהיי מטומטמת. ודאי שידענו שיקרה משהו, אבל לא רצינו שתפחדי.״

בערב הראשון שלנו בפראג עברנו במקום הזה ברחוב נארודניקי(״רחוב העם") לגמרי במיקרה. במין כוך בקיר של כנסייה ראינו טבלת-זיכרון, ולרגליה פרחים טריים ונרות-זיכרון. רחל ניגשה לצלם, ובעודנו עומדים שם ניגשה צעירה, הניחה פרחים חדשים. אחר-כך ניגש צעיר והדליק מחדש את הנרות הכבויים. אחר-כך באו עוד. סתם כך, באופן פרטיזני.

אווה קריזאובה נראית כמו גרמניה טהורה, אשה נאה, בלונדית, כחולת-עיניים. היא לבשה חליפה מחויטת שחורה וחולצת-משי פירחונית. עוד לפני כן הסבירו לנו ששמה מעיד על מוצא גרמני. כששאלנו אותה על כך, צחקה: ״אנחנו חיים במרכז אירופה. היטלר חשב שיש כאן גזע טהור, זה כל-כך מצחיק! כל הצבאות עברו כאן, היה מיסחר פורח עם הרבה ארצות. המישפחה שלנו היא קצת גרמנית, קצת סקנדינבית, קצת יהודית. האח שלי בלונדי. יש לי בת בלונדית, הנראית כמו גרטכן גרמנית, והבת השניה היא כהה לגמרי. זה הכל מוזר מאוד. הן לא דומות לא לי ולא לבעלי, ואני לא יודעת מניין זה בא.״

הבנות הן פייטריות, כמו אמן. כשסיפרה עליהן נזכרתי בבנותיה של רימונדה טוויל מרמאללה.

368