״בדרך כלל, כשהסטודנטים היו מפגינים, היו עוצרים אותם, לוקחים מהם את תעודות-הזהות ואחר-כך מגרשים אותם מבית-הספר. הבת הגדולה שלי גורשה מבית-הספר בשבוע של פאלאח (ההפגנות לזכר יאן פאלאח, ששרף את עצמו בינואר 1969 בכיכר המרכזית כמחאה על דיכוי האביב-של-פראג). היא היתה בשנה השלישית של לימודי-הרפואה, היא עבדה מאוד קשה, ואני הייתי כבר די מרוגזת. שאלתי את עצמי: למה תמיד מכים את הילדים שלי? למה לא מפגינים הילדים של אחרים? הייתי הולכת איתן להפגנות מפני שלא רציתי לשבת בבית לחכות להן. היו עוצרים את המפגינים ומשחררים אותם אחרי זמן-מה, או שהיו לוקחים אותם במכוניות לאיזשהו יער, במרחק של 60 קילומטרים מפראג, בלילה, בקור, בחודש ינואר, ומשחררים אותם באמצע היער. הם לא היו יודעים איפה הם, והיו צריכים לחפש להם דרך הביתה.״
* * * ״אני נולדתי לתוך המישטר הזה. אני לא זוכרת מישטר אחר,״ אמרה אווה קריזאובה. ״בשנות ה-50 הייתי תלמידה בבית-הספר. זה היה בתקופת הסטאליניזם, וזה היה איום ונורא. אחר-כך למדתי באוניברסיטה והיינו נגד כל דבר ששמענו. חיפשנו את הדברים שהיו אסורים. למשל, ספרים אסורים. הספריות היו מלאות בספרים אסורים, ואם היכרת מישהו מהספרנים, יכולת לשאול ספרים כאלה. ניטשה ושופנהאואר וקנט - כולם היו אסורים. כל דבר שלמדנו היה נגד המישטר.״ ממתי היא היתה נגד המישטר? "מאז כיתה א'.״ האם כל בני דורה היו כך? ״את זה אני לא יכולה להגיד. אבל היה הבדל גדול בינינו ובין מי שהיו מבוגרים מאיתנו בעשר שנים. אלה השתתפו במאבקים של הקומוניסטים, היו בנעוריהם חברים בתנועת-הנוער הקומוניסטית. הם סילקו מסגל האוניברסיטה את כל החברים שלהם, שלא הסכימו לדעותיהם. הם התפכחו בהדרגה, וב-1968 הם גיסו לתקן את המישטר. הם נכשלו.״
איך זה השפיע עליהם? ״חלק מהם גורשו מהמיפלגה הקומוניסטית. אלה ישבו בגטו. אם כתבו, אסור היה להם לפרסם. כשקמה קבוצת 'אמנה 77', תנועת-ההתנגדות של האינטלקטואלים, חלק מהם הצטרפו. הם התחרטו על מה שעשו קודם לכן, היו להם יסורי-מצפון. זה הטיל עליהם מעמסה קשה מאוד, מפני שהם לא יכלו עוד להזדהות עם מה שעשו במרבית חייהם.״
אל אנשי 1968 התייחסה קריזאובה בסלחנות מסויימת. ״רבים מאנשי 'אמנה 77' היו קומוניסטים-לשעבר. קראנו להם קומוניסטים רפורמיים,