לא באתי לכתוב מחקר אקדמי. לא נברתי בפרוטוקולים, במכתבים ובדו״חות. לא הוספתי נספח ארוך של מראי מקורות.

כתבתי מהזיכרון. הזיכרון האנושי יכול לתעתע. בדקתי מדי פעם בארכיון הקטן שלי, בספרים שכתבתי בזמן אמת וביותר מאלפיים הגיליונות של ״העולם הזה״ שיצאו מתחת ידי. יש דברים ששכחתי. יש דברים שהייתי בטוח בהם לחלוטין, עד שבדקתי ומצאתי שזה לא היה בדיוק כך. לכן אבקש מראש סליחה אם טעיתי בפרט זה או אחר.

מדוע צריך הקורא להאמין למה שכתוב בספר? קשה לי לענות.

חלק מהדברים פורסמו עוד בימי חייהם של האנשים שמדובר בהם. לדוגמה,

כל השיג־ושיח הארוך שלי עם יצחק רבין על הבעיה הפלסטינית תואר בהרחבה בספרי ״אויבי, אחי״, שהופיע עוד בימי חייו של רבין. על חלקי במלחמת תש״ח כתבתי שני ספרים, ״בשדות פלשת 1948״ ו״הצד השני של המטבע״, שהופיעו מיד אחרי המלחמה ההיא.

אך לרבים מהדברים המתוארים בספר זה אין עדות מסייעת. עלי לסמוך על האמון שירחש הקורא ליושרי. כך עשיתי בדו״חות שפרסמתי ב״העולם הזה״ על פגישות חשאיות עם מנהיגים ערבים, שלא יכולתי להזכירם בשמם. נדמה לי שהאמינו לי. במהלך חיי הארוכים כוניתי בהרבה שמות־גנאי. אבל לא קראו לי שקרן.

כמה מילים על שם הספר.

לפני שנים, כאשר דימיתי את עצמי לסוס־מלחמה ותיק, נתקלתי בתיאור יפהפה בספר איוב(פרק ל״ט, י״ט-כ״ה):

״התיתן לסוס גבורה / התלביש צווארו רעמה / התרעישנו כארבה הוא נחרו אימה / יחפרו בעמק וישיש בכוח / ייצא לקראת נשק / ישחק לפחד ולא תזת / ולא ישוב בפני חרב / עליו תמה אשפה להב חנית וכידון / ברעש ורוגז יגמא ארץ / ולא יאמין כי קול שופר / בדי שופר יאמר האח / ומרחוק יריח מלחמה / רעם שרים ותרועה...״

בתחילה רציתי לקרוא לספר ״הסוס אמר האח״. הזהירו אותי שרק מעטים יבינו את השם.

ואז נזכרתי בפסוק שהוא אולי היפה ביותר בספר הנהדר הזה, התנ״ך. פסוק המכיל באחת־עשרה מילים סיפור אהבה שלם:

10