כל ארוחה גרמנית נפתחת במרק ומסתיימת בפודינג או כפירות. אכלנו, כמובן,
את פירות גינתנו. התפוחים אוחסנו במרתף הקריר, שבו אוחסנו גם הפחמים שהוזמנו בסתיו וחיממו את הבית בחורף.
במטבח ניצב תנור הבישול הגדול ובו משטחים של פחמים לוהטים. פעם ניסתה אמי להוציא משם סיר גדול של מים רותחים והם נשפכו עליה. היא הוחשה לבית החולים, ונשאה את סימני הכוויות הקשות על זרועה עד סוף חייה. משום כך העדיפה תמיד ללבוש שרוולים ארוכים.
היא אהבה להכין שימורים, אמנות שהתפתחה בגרמניה במאות הקודמות, כאשר שרר מחסור חמור במזון ובזבוז אוכל היה אסור בתכלית. כל מזון אפשרי נשמר לימים קשים, ואיש לא חלם עדיין על מקרר. אמי שימרה פירות, הכינה מהם ריבות, מילאה קעריות בחלב טרי והמתינה כמה ימים עד שהפך ל״חלב חמוץ״, שהיה מעדן בעיניה. אני סולד מחלב חמוץ עד היום.
מעל לכול עמד האיסור המוחלט לזרוק לחם. זה היה פשע בל יכופר. כל חיי הייתי מתחלחל כאשר רחל היתה זורקת לחם ישן, וסירבתי בהחלט להיות שותף לפשע. אני חושב שהסלידה מבזבוז אוכל מושרשת כל־כך עמוק בתרבות הגרמנית עוד מימי מלחמת שלושים השנה (1648-1618), כאשר כל השכנים פלשו לאדמת גרמניה והחריבו שני שלישים מכפריה. הטראומה הולידה פחד מפני רעב שעוד היה קיים בילדותי, ושהטביע את חותמו גם על משפחות אמידות.
הבית ניצב ברחוב קטן ושקט בפרבר קטן ושקט. לאורך הרחוב גדלו עצי ערמונים ענקיים ושיחי לילך ורודים ולבנים, שהפיצו ניחוח מתוק וקישטו את הגינות בחזיתות הבתים.
הרחוב היה מרוצף באבני ריצוף עתיקות, מימי הסוסים והכרכרות. אני זוכר במעומעם גם את פנסי הגז שהאירו אותו בשנים המוקדמות של ילדותי. בכל ערב היה איש הולך מפנס לפנס ומדליק אותם בעזרת צינור ארוך, ובראשו להבה. איש אחר שריתק אותנו, הילדים, היה מנקה הארובות - איש מפויח פנים, לבוש תמיד בבגדים שחורים מכוסים בפיח, חובש צילינדר שחור ועל כתפו חבל מגולגל. כמו בסיפורים.
האיש החשוב ברחוב היה ״המשורר״. גבר זקן, צחור זקן. מתהלך היה ברחוב לאורכו, שקוע במחשבותיו, ואני הנחתי שהוא מחפש חרוז מתאים. אינני יודע מה היה שמו ומה - אם בכלל - כתב, אך תושבי השכונה התייחסו אליו ביראת כבוד, כנאה ל״עם המשוררים והוגי הדעות״.