כיום יש מודעות להשפעה הרבה שיש למיקומו של הילד בין ילדי המשפחה.
אז לא חשבו על זה. אני חושב ששני הילדים האמצעיים במשפחתנו, ובעיקר אחי, סבלו מזה.
מן ההתחלה התייחסו אלי כאל ילד פלא. כשבאו אורחים, היו קוראים לי כדי שיתפעלו מפיקחותי. אני זוכר את עצמי - זה אחד הזיכרונות הכי ראשונים שלי - עומד בחדר האורחים, בין הפסנתר, ארון הספרים וכורסאות העור. האורחים שאלו אותי, כמו שהם עושים תמיד: ״מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?״ הייתי בן שלוש או ארבע, ועניתי בלי היסוס: ״אני רוצה להיות סוס!״ כולם פרצו בצחוק של הנאה. איזה ילד מקורי! אינני זוכר מה גרם לי להגיד את זה. אולי ראיתי לפני כן ברחוב סוס שמצא חן בעיני. זה מוכיח, לפחות, שכבר בגיל הרך ביותר אהבתי חיות, אהבה המלווה אותי לאורך כל חיי.
פעם אחרת הביא אחי הביתה ידיעה מרעישה: הוא שמע מילד אחר שילדים יוצאים מהבטן של אמא. הרעיון נראה לי, כמובן, מטופש. ״איך הם יוצאים?״ שאלתי, ״יש להם חולץ פקקים?״ הכול התגלגלו מצחוק. במבט לאחור אני מבין שבער לי גם להראות שאני, הקטן, יותר חכם מאחי הגדול, המסוגל להאמין בשטות כזאת.
אינני יודע מה גרם להורי להחליט שלא לשלוח אותי לגן ילדים. אולי זה לא היה מקובל אז. אולי חשבו שזה לא נחוץ - יכולתי ללמוד הרבה יותר בבית. היו לי אחיות ואח מבוגרים ממני, העוזרת השגיחה עלי, והגינה הגדולה שמאחורי הבית סיפקה מרחב למשחקים. כיום ברור לי שזה השפיע עלי מאוד: בחמש וחצי השנים הראשונות של חיי כמעט ולא באתי במגע עם ילדים זרים. זה הפך אותי לביישן תכונה שמעולם לא התגברתי עליה לגמרי. אני נבוך כשמגיע קטע הצ׳פחות ואינני זקוק לחברה בשביל להרגיש טוב. אני יודע שזה נראה לרבים כהתנשאות, ויש לזה בוודאי חלק בכך שאינני מנהיג המונים. אבל מה לעשות - לא שלחו אותי לגן.
חינוכי היה מסור בידי יני, אחותי הבכורה. היא היתה מבוגרת ממני בתשע שנים, והיתה לי מעין אם שנייה. בניגוד גמור לאמא, היא חייתה בעולם של ספרים. מגיל צעיר מאוד ידעתי לקרוא, כשאחותי מעצבת את טעמי הספרותי. לכן לא קראתי את עשרות ספריו של קרל מאי, שכמעט כל ילד גרמני גדל על ספריו על ציידים לבנים ואינדיאנים באמריקה. (קרל מאי עצמו ישב בכלא בעוון רמאות, ולא ביקר מעולם בארצות שכתב עליהן.) לעומת זאת את ספריו של מארק טוויין, ״תום סוייר״ ו״האקלברי פין״, קראתי עוד לפני שהייתי בן שש. אני זוכר את הכריכות המהודרות.