שאת השפעתו על התפתחותי איני יודע להעריך. נולדתי איטר, מה שנחשב לפגם והיה בלתי־נסבל בבית ספר פרוסי באותה תקופה. כשהתחלתי לכתוב ביד שמאל, הכריחו אותי להעביר את העיפרון ליד ימין. עד היום אני מחזיק בעט בצורה משונה. ועד היום אני משתמש בשתי ידי. אינני יודע מה אני עושה ביד שמאל ומה ביד ימין - אני משאיר לידיים שלי להחליט על זה בעצמן. את העכבר של המחשב אני מפעיל ביד ימין.
בימי ראשון קיבלנו, בדרך כלל, רשות ללכת לקולנוע. היינו הולכים - אחי, אני והעוזרת - לפרבר הסמוך, דורן, לקולנוע שנקרא ״אירופה פאלאסט״. הלכנו להצגה היומית, אחרי הצהריים. הורי הלכו לקולנוע בערב וישבו בתא פרטי, שהיה שמור להם בערב הראשון של כל סרט חדש. היו אלה עדיין ימי הסרט האילם.
אהבתי ללכת לקולנוע. הכי־הכי אהבתי דווקא את הדקות שלפני התחלת ההצגה. בתקרה דלקו נורות בשלל צבעים, מאחורינו ניגנה פסנתרנית, ואז עלה המסך. הציפייה המתוקה גברה מרגע לרגע.
ראינו בעיקר מערבונים. הגיבור שלנו היה קאובוי בשם טום מיקס, גיבור הגיבורים של המערבון האילם. לא היה כמותו כשזרק את הפלצור, לחם בחבורה של אינדיאנים, ירה תוך כדי דהירה. במיוחד אהבתי את הרדיפות על הסוסים, כאשר הפסנתרנית באולם האיצה את קצב הנגינה בצלילים הולכים ורמים, עד לקרשצ׳נדו הסופי.
לפעמים היה טום מיקס נוטש את המערב הפרוע ומגיע למזרח הפרוע לא פחות, אזור שלא חלמתי עדיין שאחיה בו אי־פעם בעצמי. אני זוכר סצנה: הגיבור עומד בראש צריח של מסגד בעיר מכה ומשליך פצצות על הערבים הצרים עליו.
בדרך חזרה מהקולנוע היינו תמיד במצב רוח עליז. היינו עוברים ליד חצר שבה הסתובבו תרנגולי הודו וצועקים להם: ״הודי, הודי, אני יותר אדום ממך!״ ידענו שהתרנגול נורא מתרגז מהמילים האלה. עובדה, כרבולותיהם האדימו והם אכן השתוללו מכעס וניסו להגיע אלינו מבעד לגדר. ברחנו משם כל עוד רוחנו בנו.
אחרי כיתה ב׳ עברתי מבית הספר הפרטי לבית ספר ציבורי. זה היה מעבר חד. בכיתות א׳ וב׳ למדתי בחברת בני המעמד הבינוני, בכיתה ג׳ היו גם בני הפרולטריון.
רק כעבור שנים הבנתי מה קרה אז, בעצם. אבי התעשר באינפלציה של 1923, ונפגע קשה במשבר הנורא שהחל ב־1929 שהטיל את צלו על כל העולם, ובמיוחד על כלכלת גרמניה. נגיד הבנק הממלכתי הגרמני, היאלמר שאכט, אשף הכספים שהצליח בשעתו לבלום את האינפלציה (ולימים היה שר הכלכלה של