היתה שדה בכל ענפי הספורט. פעמים רבות הלכנו בקיץ לבריכת שחייה ליד הנהר. אמי התעקשה ללמד אותי לשחות בשיטה הפשוטה ביותר: אחותי זרקה אותי למים, שם תפסה אותי אמי והרכיבה אותי על גבה בחלק שבו לא היה אפשר לעמוד. פחדתי פחד מוות, וזה גמר לי את השחייה להרבה זמן, עד שלמדתי לשחות, כעבור עשרות שנים, בגן הדסה בתל אביב.
אחד האירועים שריגשו את הילדים בכיתה היה קרב האגרוף על אליפות העולם במשקל כבד בין מקס שמלינג הגרמני לבין מתאגרף אמריקאי בשם מקס בר, שאביו היה ממוצא יהודי, והוא אף נהג להופיע כשמגן־דוד רקום על מכנסיו. כל התלמידים היו, כמובן, אוהדים ״שרופים״ של המתאגרף הגרמני, אליל הנוער. אני התפללתי לניצחון המתאגרף היהודי, אך הקפדתי מאוד שלא לשתף איש בסוד. רק לאחר מלחמת העולם נודע כי שמלינג סירב להצטרף למפלגה הנאצית, סירב להיכנע ללחצי הנאצים להתגרש מרעייתו הצ׳כית, ובליל הבדולח הסתיר בביתו שני יהודים ואחר כך דאג להבריחם לחו״ל.
אני מסתכל עכשיו בתצלומי הילדות שלי ושם לב לבגדי. היה מקובל בגרמניה שבגדים של אח בכור יעברו בבוא העת לאח הקטן יותר, וכן הלאה. החסכנות היתה טבועה בדמם של הגרמנים, והסלידה מבזבוז שררה גם במשפחתנו. אמי, שהיתה גם תופרת נלהבת, היתה עושה את ההתאמות ב״זינגר״ שלה, שהופעלה בדוושת רגל. היא חגגה כשאבי הביא הביתה מכונה חדשה, שהופעלה בחשמל.
בחדר האורחים שלנו עמד ארון ספרים גדול מעץ חום, בעל דלתות זכוכית, ובו הוצאות פאר של ״כל כתבי״ כל הקלאסיקונים הגרמנים. היו שם שלוש מהדורות שונות של ״כל כתבי״ היינריך היינה, וכמובן גתה, שילר, ניטשה ומי לא. ספרים אלה הבאנו איתנו לארץ, וחלקם עומדים עד היום בארון הספרים שלי.
היו גם מגירות נעולות בארון ההוא. באחת מהן היה מוסתר ״ספר צילה״, יצירה גרמנית נפוצה שדנה, כביכול, בהיסטוריה של מנהגים ותפיסות מוסריות. למעשה שימש הנושא תירוץ להדפסת תמונות עירום של נשים, שכמובן אסור היה לנו לראות. היה שם גם ספר אחר, שרק פעם אחת הצלחתי להציץ בו, ובמשך שנים גרם לי לסיוטים: ספר אנטי־מלחמתי, שהכיל תמונות נוראות של קורבנות מלחמת העולם. פנים שסועות בלי אף ובלי סנטר, פרצופים שהפכו למסכות מפלצתיות, אנשים קטועי איברים, חיילים שהתעוורו מגז מרעיל.
בהדרכת אחותי קראתי הרבה מהספרים בארון. בייחוד משכו אותי ספרי היסטוריה