וביוגרפיה. כשהייתי בן תשע נדהם ידיד המשפחה כשראה אותי מכורבל על כיסא במרפסת וקורא ספר בשם ״הקרב על רומא״ מאת פליקס דן, היסטוריון עממי שהיה אז באופנה בגרמניה. הספר תיאר את כיבוש רומא בידי הגותים־המזרחים (אוסטרוגותים), שבט גרמני ״ברברי״. ״אבל אתה עוד לא יכול להבין את הספר הזה!״ אמר האורח. נעלבתי. מה היה פה להבין? הגותים גורשו לבסוף מאיטליה על ידי צבא הקיסר הביזנטי, ואני זוכר עד היום את שיר האבל ששרו ביציאתם: ״אנחנו הגותים האחרונים / איננו נושאים איתנו מלך / אנחנו נושאים רק גופה.״
בן שמונה או תשע קראתי את שיריו ומחזותיו של פרידריך שילר, שכמעט כל משפט בהם הפך בגרמניה לפתגם עממי. (אחת הבדיחות במשפחה היתה שהעוזרת הלכה לראות מחזה שלו והתלהבה: ״הוא מדבר כל הזמן בפתגמים!״)
הזדהיתי, כמובן, מאוד עם האידיאליזם הלוהט של מחזות כמו ״וילהלם טל״ ו״הבתולה מאורליאך, החדורים באהבת החירות, אהבת הצדק ואהבת האמת. אני זוכר בעל פה קטעים שלמים של הפואמה ״הערבות״, יצירה שכולה שיר הלל לערך הנאמנות. הגיבור מנסה להתנקש בחיי דיוניסוס העריץ, נידון למוות על הצלב אך זוכה בדחייה, כדי להשיא את אחותו. הוא משאיר בידי הרודן את ידידו הטוב, שיועלה על הצלב במקומו אם לא יחזור בזמן. השיר הארוך מתאר את המכשולים העל אנושיים העומדים בדרכו חזרה, עד שנדמה שכבר איחר את המועד. ״חזור לאחור! אינך יכול עוד להציל את הידיד!״ קוראים לו האנשים, אך הוא מגיע בכל זאת. העריץ מתרגש, מעניק חנינה לשני הידידים, ומבקש, ״אנא, קבלו אותי כשלישי בבריתכם!״ לב מי לא יימס.
על שירים כאלה גדלתי.
אז גם התחלתי לקרוא את מחזות שייקספיר, ״אותלו״, ״המלט״, ״חלום ליל קיץ״ ואחרים, בתרגומו המצוין של משורר גרמני נודע.
קראו אצלנו גם סופרים רוסים. בייחוד דוסטויבסקי - ״החטא ועונשו״ ו״האחים קרמאזוב״. את פראנץ קפקא לא הכרנו.
ליום הולדתי העשירי, חודשיים לפני שנטשנו את גרמניה, קיבלתי כמתנה מאבי את שלושת הכרכים של ״החורבן״, ספרו של אמיל זולא על מלחמת 1870, שבה הביס הצבא הפרוסי את צרפת של נפוליאון השלישי. מיד אחרי מלחמה זו נוסד הרייך הגרמני המאוחד. בשעת הקריאה כבר הזדהיתי לגמרי עם הצד הצרפתי. איך חל בי השינוי הזה? הרי בשנים הראשונות של ילדותי הייתי פטריוט גרמני. קראתי את הספרות לנוער, שהיתה כמעט כולה לאומנית ומיליטריסטית, מלאה במעשי הגבורה של החיילים והימאים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה