הצבא ברפובליקה הוויימארית היה מפותח מאוד, וטופח בקרב הנוער עוד זמן רב לפני שמישהו חשב על אדם בשם אדולף היטלר. חברת סיגריות גדולה (דומני ששמה היה ״טרומלר״, מתופף) עודדה את הילדים לאסוף תמונות שהכניסה לקופסאות הסיגריות: חיילים גרמנים לדורותיהם, מאז ימי הביניים, על יחידותיהם הרבות ומדיהם הססגוניים. אספתי אותן בשקיקה, כמו כל הילדים. ידענו להבחין היטב בין מדי ״הוסאר״(פרש קל) בצבאו של המלך פרידריך הגדול לבין מדי ״דרגונר״ (פרש כבד) בצבא שלחם בנפוליאון.
פעם לחש לי אחי בהתרגשות שבמטבח יושב אורח של העוזרת: חייל אמיתי. אחרי מלחמת העולם הראשונה הותר לגרמניה, על 60 מיליון תושביה, להחזיק רק בצבא קטן של 100 אלף איש, שנקרא רייכסווהר (״מגן הממלכה״). לא יכולתי להתאפק ומיהרתי למטבח. ואכן, ישב שם במלוא הדרו חייל אמיתי, לבוש במדים האפורים(״אפור שדה״ הגרמני שהיה המקביל ל״חאקי״ הבריטי), כשהחגורה והכידון מונחים על השולחן לידו. הסתכלתי בו בחרדת קודש. (נאמר על הרייכסווהר שבגלל גודלו המצומצם, כל טוראי בו הוכשר לתפקיד של מפקד לקראת היום שבו יבוטלו ההגבלות. וכך אכן קרה כשהיטלר עלה לשלטון.)
ספרות לנוער היתה מלאה בעלילות צבאיות. אני זוכר ספר בשם ״איך נפלה טסין־טאו״ - עיר־נמל סינית שהיתה מושבה גרמנית ונכבשה במלחמת העולם הראשונה על ידי היפאנים. חיל המצב הגרמני לחם, כמובן, בגבורה. ספר אחר סיפר על צוות של אוניית מלחמה גרמנית שהוטבעה מול חוף תימן. הימאים שניצלו צעדו ברגל מנמל עדן, לאורך כל חצי־האי ערב, עד שהגיעו לקווי הטורקים, בעלי בריתה של גרמניה. ספר אחר תיאר את ״מרד הבוקסרים״ בראשית המאה ה־20, כאשר נשלח כוח בינלאומי לדכא מורדים סינים שכונו ״מתאגרפים״, וביקשו לסלק את הזרים שהשתלטו על מולדתם. הצבא הבינלאומי צעד לעבר בייג׳ין(שאז עוד נכתב שמה פקינג), וברגע המכריע של הקרב ניתנה הפקודה: ״הגרמנים אל החזית!״ כל ילד גרמני התמלא גאווה למקרא שורות אלה. קראתי גם ספר בדיוני על אירופה המתאחדת נגד ״הסכנה הצהובה״ - איחוד של סין ויפאן, השואפות לכבוש את העולם.
קראתי את הספרים האלה שנכתבו למען הנוער הגרמני, והזדהיתי, כמובן, עם החיילים הגרמנים, עד ש...
בכל שנות ילדותי קיבלתי רק פעם אחת מכות מהורי.
הם לא היו בבית. שיחקנו במרפסת, הדלקתי גפרור והאש אחזה בסל הניירות. העוזרת מיהרה לכבות את הלהבות, ולא קרה שום דבר רע. אבל כאשר חזרו הורי