אחותי הגדולה, לא אספה כלום, היא היתה רצינית מכדי לעסוק בשטויות כאלה.
את אלבום הבולים הבאנו איתנו ארצה. המשכתי לאסוף עד שמחזר של אחותי יני, שהתגלה כנוכל, נעלם יחד עם האלבום.
בשלב די מוקדם קנה אבי מצלמה טובה וציוד מלא של חדר חושך. תמונות הילדות המעטות שנותרו לי צולמו על ידו, והוא גם פיתח והדפיס אותן בעצמו.
אחת מהן מראה את אמא משחקת קלפים איתנו, שני הבנים. שיחקנו לעתים קרובות. בדרך כלל שיחקנו ״סקאט״, משחק קלפים גרמני עממי, שבו מתמודדים שלושה - תמיד אחד נגד שניים. רק בסוף חיינו בגרמניה עברנו לברידג׳, שבו משחקים שניים נגד שניים. שיחקנו גם רמי, ואמא אהבה לשחק ״פאסיאנס״ - משחק של יחיד, שגם אני אהבתי אותו. לא שיחקנו על כסף, כמובן, אבל צחקנו הרבה וזה היה נחמד.
באחד הימים הביא לנו אבי ״מא־יונג״, משחק סיני: קוביות שנהב, ועליהן אותיות סיניות יפהפיות, שמסדרים אותן בשורה ומשחקים בהן בדומה למשחק קלפים. (פוקר למדתי רק כעבור שנים, בארץ.)
ברשימת הדירוג האישית שלי עמד בראש משחק השחמט. ההיגיון הצרוף של המשחק משך אותי תמיד. הייתי ונשארתי שחקן לא רע, אם כי יוצא לי לשחק בו רק לעתים רחוקות מאוד. בפעם האחרונה שיחקתי ביום הכיפורים לפני יותר מעשרים שנה בביתם של ידידי ריצ׳ארד קורנהאוזר ואשתו ורדה. הוא היה שחמטאי מצוין, והייתי מאוד גא כאשר ניצחתי במשחק אחד מתוך שלושה.
כשאירחנו את שתי בנות הדוד שלי, אילזה והאנלורה (שיצאו מגרמניה ברגע האחרון ממש עם משלוח הילדים לבריטניה, וכך ניצלו) שיחקנו דמקה. בצד השני של הלוח היה משחק בשם ״מילה״(״טחנה״), שגם הוא מחדד שכל. משחק השש־בש לא היה ידוע אצלנו.
קראתי ספרים, עשיתי שיעורי בית, רכבתי על אופניים, קטפתי תותים ביער, שיחקתי קלפים, ולא ראינו עדיין את העננים שהחלו מתקבצים באופק.