המלחמה, ששטף את גרמניה, פסח עליו לגמרי. הוא היה נבון מדי ובעל דעה עצמאית מכדי להיסחף בהתלהבות המטומטמת של ההמונים כמעט בכל ארצות אירופה. לא היה לו שום חשק למות במלחמה מטופשת לא לו.
הקיסר הגרמני, וילהלם השני(שנפגש עם תיאודור הרצל בשערי ירושלים), לא הרשים את אבי. נטייתו האומללה של הקיסר למחוות דרמטיות ולנאומים חוצבי להבות דחתה אותו - בניגוד גמור לאמו, סבתי. הרבה זמן אחרי שנפטרה (כמה ימים אחרי שנולדתי) עוד סיפרו במשפחה על הרגע הגדול בחיי סבתא, כאשר עמדה בתוך הקהל במרומי היציע וחזתה בקיסר סועד את לבו. מאז, כאשר מישהו מילדי המשפחה סירב לאכול מנה כלשהי, היו אומרים לו: ״אבל אפילו הקיסר אכל את זה!״.״
אחרי גיוסו התעקש אבי להישאר בקרבת אשתו ובתו התינוקת, במקום להישלח לחזית. בניגוד לכל הסיכויים הצליח בכך עד סוף המלחמה, הודות למ״פ שלו במחנה האימונים שהחזיק ״קופה ב׳״ לצורכי הפלוגה (כמו הפלוגה שלי במלחמת 1948). את הכסף קיבל המפקד מהחיילים, ובעיקר מהאיכרים שביניהם, שרצו בכל מחיר להגיע למשקיהם בעת הקציר. הם היו מוכנים ברצון לוותר על תשלום דמי החופשה שהגיעו להם. הסרן רשם את הקופה על שם אבי, המומחה לבנקאות, ובכל פעם שהיו מודיעים לו שעומדת להגיע עוד ועדת מיון כדי לקבוע מי יישלח לחזית, היה שולח את אבי ל״נסיעה בתפקיד״.
לולא כן, היתה אמי נשארת, מן הסתם, אלמנה ואם לבת יחידה. אני, על כל פנים,
לא הייתי יוצא לאוויר העולם.
אחרי המלחמה השתקעו הורי בבקום, ליד סבי וסבתי. לסבי היה רעיון: למה שאבי לא יפתח שם בנק פרטי עבור איכרי האזור המבקשים להשקיע את כספם וזקוקים ליועץ שהם מאמינים בו? אבי קיבל את העצה וזכה מיד באמון הבלתי־מוגבל של בני המקום והסביבה, גם בזכות סבי, שהיה מוכר בציבור. הם הפקידו בידיו את חסכונותיהם, והוא השקיע אותם כראוי. כאשר ביקרתי בעיירה כעבור חמישים שנה, עוד זכרו אותו הוותיקים בחיבה. אחת הנשים הביאה לי מסמכים של הבנק שלו, שמצאה בעיזבון הוריה. הם כתובים בכתב יד גרמני יפה כנראה כתב ידה של אמי, שעזרה לאבי בעסקיו. היא היתה, אחרי הכול, מזכירה מוסמכת.
עוד קודם לכן, זמן קצר לפני סוף המלחמה, נולדה אחותי השנייה, רות, וכעבור שנתיים, ב־1920, נולד אחי ורנר. אני באתי לעולם שלוש שנים לאחר ורנר.