איש מאיתנו לא ידע יידיש, אך כמה מילים יידישאיות - כמו ״שיכל״(שכל), ״מיס״(מאוס) ו״גאנב״(גנב) - חדרו לשיח המשפחתי ולשפה הגרמנית בכלל. הן באו בדרך כלל מהעולם התחתון, שבו היוו היהודים את המעמד העליון - מעמד קוני הרכוש הגנוב.
היידיש היתה שפת ה״אוסט־יודן״, היהודים ממזרח אירופה, שבאו לגרמניה במאתיים השנים הקודמות, בעקבות חלוקתה של פולין בין שכנותיה. כל גל של מהגרים מפולין ומרוסיה שהתאקלם והתבולל בגרמניה זלזל בגל המהגרים שבא אחריו. המראה השונה של ״יהודי המזרח״, דיבורם שנשמע בגרמנית עילגת, המצב הכלכלי הנחות של רובם - כל אלה גרמו ליהודים הגרמנים לחשוש שמא הם יעוררו ״רישעס״.
פעם בשבוע, אחר הצהריים, הלכנו - אחי ואני - לקבל ״שיעורי דת״ בבניין הקהילה היהודית. כפיצוי קיבלנו בבית 10 פניג(עשירית מארק) בשביל ממתקים. בדרך לשיעור קניתי תמיד בפינת הרחוב סוכריות ב־5 פניג ולקריצה שחורה וחריפה בחמשת הנותרים.
שיעורי הדת היו מורכבים בעיקר מסיפורי התנ״ך. הרב סיפר לנו, כמובן בגרמנית,
על האבות, יציאת מצרים, הנדודים במדבר ומלכות דוד ושלמה. הסיפורים ריתקו אותי ומילאו אותי גאווה. לפעמים עשינו קידוש, שתינו מיץ ענבים ובצענו חלה ענקית.
בגימנסיה דווקא נהניתי מהדת שלי. הייתי הילד היהודי היחיד בכל הגימנסיה, שרוב תלמידיה היו קתולים אך למדו בה גם פרוטסטנטים רבים. פעמיים בשבוע התקיימו שיעורי דת - והתלמידים התחלקו על פי עדותיהם, קתולים בחדר זה, פרוטסטנטים בחדר זה. לא היה, כמובן, שיעור דת ליהודי היחיד. כך היתה לי שעה של חופש.
אני זוכר את עצמי שרוע על ספסל בחצר בית הספר, מתחמם בשמש הגרמנית המלטפת וקורא את ״מסעו המופלא של נילס הולגרסך, ספר של סלמה לגרלף על ילד שעף על גבי אווז בר. אני מניח שכל התלמידים קינאו בי.
היו גם רגעים של מבוכה. ביום הראשון שלי בגימנסיה - הייתי בן תשע וחצי קרא המחנך, האדון הסה, את רשימת התלמידים. האדון הסה, בחליפה שחורה, היה כומר קתולי, וככל הכמרים למד עברית בבית הספר לכמורה. כשהגיע לשמי ראה שאני יהודי, חיוך רחב התפשט על פניו והוא ריקלס בעברית את הפסוק הראשון של ספר בראשית. הסמקתי מרוב בושה - ראשית, מפני שלא הבנתי מילה, ושנית, מפני שכילד בן תשע היה לי מאוד לא נעים להיות מוקד לכל המבטים.