עכשיו התמלאו הרחובות במדים חדשים. לכל מפלגה חשובה היו לובשי מדים משלה. היו המדים של ״דגל הרייך שחור־אדום־זהוב״, הארגון הכמעט־צבאי של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית; אנשי ״החזית האדומה״ הקומוניסטית לבשו מדים בסגנון סובייטי; אך ברחוב התחילו לבלוט יותר ויותר המדים החומים־בהירים, בצבע חרדל, של ״פלוגות הסער״ הנאציות, האס־אה.
באחד הטיולים נסענו לראות את הפסל של הרמן, הגיבור הלאומי. איש זה, ארמיניום בשמו הלטיני, בן לשבט גרמני, שירת בצבאו של אוגוסטוס, קיסר רומא, אך בשובו למולדתו הנהיג מרד של השבטים הגרמניים נגד רומא. בשנת 9 לספירה, 61 שנים לפני מרד הקנאים בארץ, השמידו אנשיו 3 לגיונות רומיים (כ־20,000 חיילים), בקרב ביער טויטובורג, הנלמד עד היום באקדמיות צבאיות. המצביא הרומאי, וארוס, ״נפל על חרבו״ וההיסטוריון טקיטוס כתב שהקיסר, בהיוודע לו דבר התבוסה, קרא בייאוש: ״וארוס, וארוס, החזר לי את הלגיונות שלי!״
במקום הקרב הוקמה אנדרטה גדולה בדמותו של הרמן - כה גדולה, סיפרו לי בילדותי, עד שהיה צורך לסתום את נחיריו, שמא ייפלו הילדים דרכם. זכורה לי חוויה שעשתה עלי רושם עמוק: המורה בבית הספר היסודי הממשלתי סיפרה על פסל הרמן ואמרה: ״הרמן עומד כשפניו אל האויב התורשתי.״ ואז שאלה אותנו: ״ילדים, מיהו האויב התורשתי?״ כולנו הרמנו את הידיים וצעקנו במקהלה: ״צרפת! צרפת!״
זה קרה לפני עליית הנאצים לשלטון, בחבל פרוסיה, שבו שלטה אז ממשלה סוציאל־דמוקרטית. (סיפרתי זאת הרבה פעמים בהרצאות לקהל ישראלי. ״זה קרה בימי חיי, ועכשיו שורר שלום מוחלט בין גרמניה וצרפת, הגבול ביניהן כמעט נמחק, והמלחמות היחידות ביניהן הן על מגרש הכדורגל. אם הם היו מסוגלים לזה, גם אנחנו והפלסטינים מסוגלים!״)
במשפחה שלנו לא היתה כל אשליה. ידענו: אנחנו יהודים. הנאצים אנטישמים. הם האויב.
אבא היה אחד האנשים המעטים שטרחו לקרוא את ״מיין קאמפף״ - ספר משעמם, כתוב בגרמנית עלובה, שבו חשף היטלר את עולמו הרוחני והפוליטי. ״הוא רוצה להשמיד את היהודים!״ פסק.
אני, כמובן, לא הייתי עדיין מסוגל לתפוס את גודל הסכנה המתקרבת. פעם, כשהלכתי ברחוב עם אבי ואמי, בא לקראתנו איש אס־אה שמן, במדיו החומים.