האמתי את צעדי כדי לפגר אחרי הורי, וכאשר התקרב האיש הרמתי את זרועי הימנית וקראתי ״הייל היטלר!״ האיש התפעל כנראה מהילד הנלהב, הרים גם הוא את זרועו וחזר על הקריאה. הורי היו מזועזעים והשביעו אותי ברצינות רבה שלעולם, לעולם, לא אחזור על מעשה קונדס כזה.
ילד רואה דברים שאחרים אינם מסוגלים לראות. אני זוכר שעמדתי על המדרכה ברחוב גיאורג, מול משרדו של אבי, כשנערכה שם הפגנת כוח של פלוגות הסער. במיוחד שמתי לב למפגין שהתבלט בגלל השפם שלו. כעבור עשר דקות ראיתי אותו שפם שוב. כאשר ראיתי אותו בפעם השלישית, הבנתי שזו תחבולה: התהלוכה פשוט מקיפה את גוש הרחובות, כדי ליצור רושם של מצעד אדיר.
1932 היתה השנה שבה הגיע הסחרור הפוליטי לשיאו. הרפובליקה גססה. אחרי שלוש שנים של מצוקה כלכלית ממאירה הידרדרו רבים מאנשי המעמד הבינוני אל תהומות העוני והאבטלה. סופר בשם הנס פאלאדה (כעבור שנים רבות יהפוך ספרו ״לבד בברלין״ לרב מכר בינלאומי ענק, כולל בישראל) כתב את ספר התקופה: ״איש קטן, מה עכשיו?״ ובו תיאור של אזרח מסודר והגון המאבד את עבודתו, את מעמדו בחברה ואת גאוותו העצמית, ומגיע בסוף לתחתית הייאוש. לאנשים האלה נראה היטלר כתקווה האחרונה.
במשך כל שנת 1932 נערכו מערכות בחירות. היה נדמה שמערכת בחירות אחת נמשכת לאורך כל השנה. אני זוכר את המתיחות שהשתררה בבית בכל יום בחירות. ישבנו במרפסת הסגורה, צמודים למכשיר הרדיו, תיבה חומה גדולה, כאשר הקריין התחיל לקרוא את התוצאות מהקלפיות, קלפי אחרי קלפי. הראשונה היתה תמיד ״צוגשפיצה״ - הקלפי שעל ההר הגבוה ביותר בגרמניה. היו בה רק כמה עשרות בוחרים, אבל התוצאות בה היו אמורות להיות סימן לבאות.
במשך השנה היו שש מערכות בחירות נפרדות. תחילה, ב־13 במארס, נערכו הבחירות לנשיאות. בפעם הראשונה העז אדולף היטלר להתחרות בנשיא המכהן, הפלדמרשל הישיש והנערץ פאול פון הינדנבורג, אציל פרוסי גבוה, חסון ומשופם, מפקד הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. לתדהמת הכול לא הצליח הגיבור האגדתי לזכות ברוב מוחלט, ועל כן נערך ב־10 באפריל סיבוב שני.
אדולף היטלר, שעוד לפני שלוש שנים נחשב לצרחן קטן, זכה בסיבוב הראשון ב־ססס,11,339 קולות, 30.1% של הבוחרים. בסיבוב השני אף עלה מספר הקולות ל־ססס,13,418, שהיוו 36.8 אחוזים. זה היה מדהים: יותר משליש העם הגרמני בחר באדם שהבטיח ״לנקות״ את גרמניה מהיהודים.