זאת היתה רק ההתחלה. כעבור שבועיים, ב־24 באפריל, נערכו הבחירות בפרוסיה - המחוז הענקי שהשתרע על יותר ממחצית גרמניה. הנאצים השיגו שוב ניצחון גדול.
בחודש יולי נערכו הבחירות לרייכסטאג. הנאצים יצאו מהן, לראשונה, כמפלגה הגדולה ביותר. 13,745,800 גרמנים - 37.4 אחוזים! - נתנו את קולותיהם לנאצים, וסיעתם בפרלמנט עלתה ל־230 (מתוך 491). נוצר מצב שבו לא יכלה הממשלה לתפקד, וכעבור ארבעה חודשים בלבד היה צורך לערוך בחירות חדשות. הפעם איבדו הנאצים כשני מיליון קולות ו־34 מושבים ברייכסטאג, אבל נשארו הסיעה הגדולה ביותר, עם 33.1% של המצביעים.
בשביל ילד בן שמונה, חמש מערכות הבחירות בשנה אחת היו חוויה בלתי־נשכחת. הגרמנים הצטיינו תמיד בציור פלקטים, אך באותה שנה הגיעה אמנות זו לשיאים חדשים. אני זוכר עד היום כמה מן הפלקטים האלה. באחד מהם נראו בני אדם עלובים, מוכי רעב, בעלי הבעה מיואשת, ומתחתם הסיסמה: ״תקוותם האחרונה - אדולף היטלר!״
בכל פעם התלבט אבי בקול רם איך להצביע. התווכחנו על זה מסביב לשולחן. המשימה היתה לעצור את הנאצים. אבי תיעב את הסוציאל־דמוקרטים, מפלגה ותיקה ורקובה, ועל כן לא הצביע בעדם. בדרך כלל בחר במפלגות בורגניות מתונות במרכז. אך בהתגבר הסכנה הנאצית, השתנו השיקולים. נדמה לי שפעם אחת אפילו הצביע בעד הקומוניסטים. בבחירות האחרונות שבהן השתתף הצביע בעד הגרמנים־הלאומנים, מפלגה ימנית־שמרנית, מפני שראה בהם את המחסום האחרון.
אני זוכר יומן קולנוע מהימים ההם, שממש נצרב בזיכרוני. הוא הראה שביתת תחבורה גדולה בברלין. הנאצים והקומוניסטים, אויבים בנפש אך מאוחדים בשנאתם למשטר הקיים, שיתפו בה פעולה. הצלם הנציח קבוצה של פעילי שביתה, חלקם במדי הנאצים וחלקם במדי הקומוניסטים, מנסים להתחמם ליד מדורה שהדליקו ברחוב. נאצים וקומוניסטים! ביחד! בשבילנו, זה היה מראה מזעזע.
אבל אבי עדיין לא האמין שהיטלר באמת יעלה לשלטון. זה נראה כדבר הזוי. הנשיא פשוט לא ייתן... הצבא, שהיה נאמן למצביא הקשיש, ימנע זאת... ואם יכלו כל הקצים, יקומו האיגודים המקצועיים הענקיים, יכריזו על שביתה כללית וישימו קץ לכל הברדק... הרי הם כבר עשו זאת ב־1920, כאשר עסקן ימני בשם וולפגאנג קאפ ניסה לחולל הפיכה לאומנית. האיגודים המקצועיים הכריזו על שביתה כללית ומנהיג ההפיכה ברח.