אבל הפעם, שום דבר כזה לא קרה. המרשל הישיש התנגד ככל יכולתו לעליית הצעקן הוולגרי, שהוא קרא לו בבוז ״הטר״ש הבוהמי״ (למען הדיוק ההיסטורי: היטלר היה אוסטרי, אם כי למשפחתו אכן היו שורשים בבוהמיה, היא צ׳כית, ובשירותו הצבאי הגיע לדרגת קורפורל, כלומר רב״ט), אך התקפל. הגנרלים לא היו מסוגלים לפעול, מפני שהנאצים כבר קנו לעצמם אחיזה רבה בקצונה הזוטרה. ואילו האיגודים המקצועיים הראו שהם היו באמת ראויים לבוז שאבי רחש להם - הם לא העזו להרים אצבע. לא שביתה כללית, אף לא ציוץ.
בינואר 1933, כשהייתי בן תשע וארבעה חודשים, הטיל הנשיא הינדנבורג על אדולף היטלר את תפקיד הקאנצלר. בביתנו השקט בהאנובר לא רעדו אמות הספים. היה ברור שקרה משהו חשוב, אך זה לא חדר ממש לחיינו. למראית עין לא השתנה דבר.
הדמיון האנושי דורש שאירוע היסטורי אדיר ממדים יתרחש באופן דרמטי, שיהיה מלווה בהתקוממות המונים, בשפיכות דמים, בדם ואש. במציאות זה לא כך. גם המהפכה הבולשביקית ברוסיה, המצטיירת בסרטים כמאורע הופך עולם, לא היתה בפועל אלא התקפה של כמה מאות אנשים על ארמון החורף בסנקט פטרבורג. במרחבים העצומים של רוסיה הדבר כמעט ולא הורגש.
כך גם המהפכה הנאצית, ששינתה את פני ההיסטוריה. בשעת אמת, היא לא הורגשה כמעט, ובמיוחד לא בעירנו הרדומה. חיי יום־יום לא השתנו. אמנם ראינו את אנשי פלוגות הסער מתלווים לשוטרים כ״שוטרי עזר״, אבל חוץ מזה לא ניכר הבדל גדול בעיר.
האירוע הדרמטי באמת אירע ב־27 בפברואר 1933, כחודש אחרי מינויו של היטלר לראש הממשלה. בניין הרייכסטאג בברלין עלה באש. כולנו היינו משוכנעים לחלוטין שהנאצים עשו זאת, במטרה להשליט משטר של טרור במדינה. איש לא האמין שהאיש התימהוני שנתפס במקום, קומוניסט הולנדי בשם מרטין ואן־דר־לובה, עשה זאת. מה גם שהתברר שמנהרה תת־קרקעית מחברת את הבניין למעון השרד של יו״ר הרייכסטאג - הנאצי הרמן גרינג, שזכה במשרה בתוקף היותו נציג הסיעה הגדולה ביותר בבית.
כיום, אחרי שנפתחו תיקי המשטרה הגרמנית, נוטים לחשוב שוואן־דר־לובה, שהורשע והוצא להורג בעריפת ראשו בגרזן, אכן הצית את הבניין לבדו. אבל הנאצים תפסו מיד שנפלה לידיהם הזדמנות פז והאשימו את הקומוניסטים. ב־5 במארס נערכו שוב בחירות לרייכסטאג - האחרונות שבהן עוד נותר מינימום של