אבי רתח. הוא מיהר למנהל בית הספר, וזה התנצל התנצלות גדולה. ״אבל אדון אוסטרמן,״ אמר, ״לא ידעתי שהילד יהודי!״ אבי לא התרצה. ״זה בכלל לא העניין,״ הודיע, ״אני לא אשאיר את בני אף יום אחד בבית ספר שבו לומדים שירים כאלה!״
ואכן, אחי הוצא מבית הספר ונמצא לו מורה פרטי. היה לזה המשך לא נעים. באחד הימים בא אלינו איש מנומס, שהציג את עצמו כקצין משטרה. לא הייתי נוכח בשיחה, כמובן. הוא גילה לאבי שאותו מורה פרטי, האדון פטש, הוא הומוסקסואל שהטריד נערים. רצו לדעת אם הוא הטריד גם את אחי. הוא לא.
בסוף אותו קיץ, סמוך ליום הולדתי העשירי, אירעה אחת החוויות המרגשות ביותר בחיי.
סימן היכר מובהק של המשטר החדש היה ריבוי החגיגות הלאומיות. מכונת התעמולה האדירה של גבלס עבדה ללא לאות גם בבתי הספר, כדי להכשיר את הדור החדש למלחמה שלקראתה חתר היטלר מאז יומו הראשון בשלטון. נחגגו ניצחונות שונים של הצבא הגרמני בדורות עברו. נערכו חגיגות לזכר גיבורים שונים שהקריבו את עצמם על מזבח המולדת.
בכל חגיגה כזאת התכנסו כל תלמידי הגימנסיה באולם הכינוסים. נאספו שם כ־500 נערים (נערות לא היו בבית הספר), מהגדולים, תלמידי ה״פרימה״, ועד הקטנים, תלמידי ה״סקסטה״. אני הייתי הקטן שבין הקטנים, מפני שהקדמתי ללכת לכיתה א׳ כבר בגיל חמש, ולא הייתי מהגבוהים גם בשנתון שלי.
באותו יום שוב נחגג ניצחון כלשהו - נדמה לי שזה היה כיבוש בלגרד מידי הטורקים בשנת 1717. מנהל הגימנסיה נשא נאום נפוח, כיאה, ומישהו מהמפלגה הוסיף את שלו, ובסוף קמו כל התלמידים על רגליהם, ושרו במועל יד את שני ההמנונים: ההמנון הלאומי ״גרמניה מעל לכול״ וההמנון הנאצי ״הרימו את הדגל״.
הייתי צריך להחליט כהרף עין. מה לעשות? קמתי על רגלי, כמו כולם. אבל לא הרמתי את זרועי ולא שרתי את ההמנון הנאצי. ילד קטן, יחיד ביער של זרועות מונפות. רעדתי בכל גופי מרוב התרגשות.
אחרי מה שנראה כמו נצח הסתיימו ההמנונים, והילדים התפזרו. אך למחרת היום ניגשו אלי כמה מתלמידי כיתתי ואיימו: ״אם זה יקרה עוד פעם, נשבור לך את העצמות!״
זה לא קרה עוד פעם, כי כמה ימים לאחר מכן ״ניערנו את אבק גרמניה מרגלינו,"
כפי שאומרים בגרמנית.