קשה לתאר את האושר שמילא אותי ברגע שהאונייה יצאה מנמל מרטיי, בדרכה לארץ ישראל. השארתי אחרי, בלי צער, עשר שנים של חיי. עולם חדש, חיים חדשים, המתינו לי בסוף המסע.
ההפלגה היתה סוערת. בחודש נובמבר יכול הים התיכון להיות רוגש וגועש. הנוסעים, כמעט כולם יהודים גרמנים בדרכם לארץ, הקיאו את נשמתם. הייתי תמיד מבורך מבחינה זו - אינני סובל ממחלת הים.
באחד הימים נכנסתי לחדר האוכל של המחלקה השלישית. שורות־שורות של שולחנות המתינו לנוסעים. על כל צלחת היתה מונחת מנה של עוף. הייתי הנוסע היחידי באולם. אכלתי את המנה שלי, את המנות של אבא ואמא, את המנות של השכנים הנעדרים. מה זה אושר! לפני כל צלחת עמדה קערה של זיתים. מעולם לא טעמתי זית. הכנסתי אחד לפה וזה היה מגעיל. עברו שנים עד שהתחלתי לאהוב אותם.
היינו חמישה באונייה - אבא, אמא, אחותי רות, אחי ורנר ואני הקטן. אחותי הבכורה, יני, נשארה בצרפת כדי להמשיך בלימודי הרפואה. על סיפון האונייה התנהלו חיים ציוניים ערים. מישהו ריכז סביבו את הילדים ולימד אותם שירים עבריים. אני זוכר אחד מהם על פה, אף שלא הבנתי אז אף מילה אחת: ״יום חופש לנו / יום טיול הוא / הוא יום שכולו טוב...״
אבי החליט מראש שאנחנו נשתקע בחיפה. הוא שמע שזוהי ״עיר העתיד״. (הליצנים טוענים שהיא נשארה כזאת עד היום...) אבל כאשר שמע שהאונייה תגיע קודם ליפו, תפליג משם לביירות ורק בדרך חזרה תעגון בחיפה, לא היתה לו סבלנות לחכות. הוא החליט שנרד כבר ביפו. כך הפסדתי הצצה ראשונה לבירה הלבנונית, שבה הייתי עתיד - כעבור 49 שנה - לחוות את אחת החוויות הגדולות בחיי.