מהצרכנייה, ואני ביקשתי ״צמימים״. הייתי צריך לחזור על זה כמה פעמים, עד שהבינו שאני מתכוון לצנימים. רציתי פחות או יותר לשקוע באדמה.
אבל היה לי משהו שנערי המושב קינאו בי עליו מאוד: זוג אופניים! כולם רצו, כמובן, לרכוב עליהם. באחת השבתות עשיתי עסקה עם בן השכנים: הוא ייתן לי לרכוב על הסוס שלהם, אני אשאיל לו את האופניים. למשפחה לוויט לא היה סוס, אלא פרדה בלבד.
איזה אושר! ישבתי על הסוס הגבוה, בלי אוכף, כמובן, שהרי זה היה סוס עבודה,
לא צעצוע. הסוס פסע לאטו, עד שלפתע ראה סוסה. לא יודע מה פתאום נכנסה בי רוח שטות, ונתתי לו קריאת עידוד. די היה ברמז זה, כדי שיתחיל לשעוט לעבר הסוסה. מיותר להגיד שעפתי מעל גבו כמו טיל, ורק בנס לא גמרתי בו־במקום את הקריירה, כקאובוי ובכלל.
העברית שלי לא הספיקה עדיין כדי לקרוא ספרים. המשכתי לקרוא את הספרים הגרמניים, שהבאנו איתנו בליפט מגרמניה.
מדי פעם נסעתי לבקר את ההורים. האוטובוס הקטן של נהלל הוביל את החלב ואת בני המקום שהיה להם מה לעשות בחיפה.
נכנסתי לנהלל כילד עולה. יצאתי ממנו, כעבור חצי שנה, כנער ארצישראלי.
הורי ניסו בינתיים להסתדר בארץ. הם לא עשו שום מאמץ ללמוד עברית אולפנים עוד לא היו קיימים, ומקובל היה לחשוב שאנשים בגיל העמידה אינם מסוגלים ללמוד שפה קשה כזו. כל מכריהם היו דוברי גרמנית, והם ניסו לכל היותר להסתדר איכשהו עם דוברי יידיש. הם לא למדו עברית עד סוף ימיהם.
(רחל סיפרה לי שפעם איזה יקה שאל את אמה: פראו דוקטור, את כבר ארבעים שנה בארץ, את לא מתביישת שאת לא מדברת עברית? כמובן, ענתה אמה, אבל להתבייש קל יותר מללמוד עברית.)
דבר אחד היה מנוי וגמור עם אבי מהרגע הראשון: לעולם לא לעסוק עוד בניירות ערך. הוא בהחלט לא היה סוציאליסט, אך הוא הביא עמו השקפת עולם כלכלית שרווחה אז בגרמניה, וללא ספק הושפעה מהגות סוציאליסטית: ערך חברתי יש רק לפעילות היצרנית, וכל עסקי המסחר והתיווך הם פעילות טפילית. הרבה מהשקפה זו עבר לאוצר המחשבה של התנועה הציונית והזין את שאיפתה להפוך את היהודים מעם של ספסרים וסוחרים לעם של פועלים ועובדי אדמה. התנועות האנטישמיות, שבאופן פרדוקסלי השפיעו לא מעט על הציונות, השתמשו בתיאוריות כלכליות אלה כדי להכתים את היהודים כעדה של טפילים.