בקיץ 1934 הגיע אבי למסקנה ש״עיר העתיד״ איננה עיר ההווה. עברנו לתל אביב.
שכרנו דירה בקומה השנייה ברחוב בלפור 4, בית תל אביבי יפה, מסוג הבתים המעניינים שנבנו על ידי בעלי בית פרטיים בתל אביב הקטנה, להנאת עצמם ולפי טעמם, לפני שהקבלנים השחיתו את העיר בקוביות לבנות, שהפכו במהרה לאפורות.
תל אביב של אז היתה מקום תוסס. מרכזה היה רחוב אלנבי, אך גם המרכז הקודם, רחוב הרצל, היה עדיין חשוב. שני הרחובות התפארו בבניינים ייחודיים: גימנסיה הרצליה מול רחוב הרצל, וקולנוע מוגרבי ברחוב אלנבי. לימים נהרסה הגימנסיה לטובת מגרד שחקים מסחרי, וקולנוע מוגרבי נהרס בלי שום סיבה נראית לעין. את מקומו תפס במשך שנים מגרש חנייה מכוער במיוחד.
עולם העסקים של העיר השתרע בעיקר בריבוע של הרחובות אלנבי, אחד־העם, הרצל ויהודה הלוי. שם היו הבנקים, בתי המשפט ומשרדי עורכי הדין, ובסמוך להם - משרד קצין המחוז הבריטי, מרשם התושבים והטאבו.
אבל המוסד החשוב ביותר, לפחות בעיני, היה הקיוסק של ויטמן ברחוב אלנבי,
בין רחוב ברנר וכיכר מגן־דוד. שם הצטופפו בימים ובערבים האזרחים שביקשו לשתות ״גזוז״. זה היה רק כמה צעדים מדירתנו. הייתי הולך בערב לשתות ״חמוץ מתוק״. המוזג היה ממלא כוס במי סודה, לוחץ לחיצה קלה על ברז המתוק ולחיצה עדינה על ברז החמוץ, ומוסיף עוד סודה כדי לערבב את המשקה. חשדתי תמיד שהשיטה הזאת באה בעיקר כדי שאי־אפשר יהיה לגלות כמה מעט מיץ נמזג לכוס.
מדי פעם הייתי רואה שם גם את ויטמן בכבודו ובעצמו - איש צולע, בעל שערות אדומות בולטות. הוא היה אחד ה״טיפוסים״ של העיר. חשדתי בו שבא כדי לוודא שהמוזגים שלו אינם לוחצים לחיצה ארוכה מדי על ברזי המיץ.
מול רחוב בלפור היה בית קפה, שבו ישבו הורי לעתים רחוקות. דומני שזה היה קפה ״עטרה״ המקורי, או אולי קפה ״לנדוור״. עולי גרמניה שהחלו לנהור לעיר