ו״קיבלו, קיבלו הרי אפריים / קרבן צעיר חדש.״ היו גם שירים עליזים יותר: ״למרחקים מפליגות הספינות, / אלף ידיים עובדות ופורקות, / תכלת למטה ותכלת מעל / אנו בונים כאן נמל, כאן נמל...״ שיר זה חובר כאשר הסווארים הערבים בנמל יפו הצטרפו לשביתה הכללית של הציבור הערבי, וההנהגה הציונית שכנעה את השלטונות הבריטיים לאשר את הקמתו של נמל חלופי בתל אביב.
תוך שנתיים גרמו המאורעות שינוי קיצוני גם בחיי. אבל לפני כן קרה לי משהו מהפכני.
כשסיימתי את כיתה ד, ערב יום הולדתי ה־14, עזבתי את בית הספר.
פשוט לא יכולתי להמשיך. ראיתי את הורי עובדים בפרך, ומצפוני לא הניח לי להמשיך ולחיות על חשבונם. הייתי צריך לתרום לפרנסת המשפחה.
זה לא ציער אותי במיוחד, מפני שהלימודים שיעממו אותי. הרגשתי שהרבה יותר קל ללמוד מתוך ספרים מאשר להתבטל בכיתה, שבה קבעו החלשים ביותר את הקצב.
אמרו לי שבכיתה ח׳ לא לומדים שום דבר חדש, פשוט חוזרים ודשים בחומר שכבר נלמד. לאור מצבנו הכלכלי, היה ברור שממילא לא אוכל להמשיך בגימנסיה.
לאחותי הגדולה היה רעיון מעשי: שאלך לעבוד אצל טכנאי ואלמד מקצוע, ובאותו הזמן אלמד הנדסה בשיעורי ערב. ברחוב מלצ׳ט נמצא בית ספר מתאים. נמצא גם בעל סדנה לתיקוני רדיו, ששכנה בבית ישן ברחוב בן־יהודה פינת אידלסון, עולה מגרמניה בשם אולסנר, שהיה מוכן לקבל אותי לעבודה כשוליה.
אני זוכר היטב את הלילה האחרון, לפני שהתייצבתי לעבודה. לא עצמתי עין. ידעתי שזהו מעבר מכריע בחיים - עד אתמול הייתי ילד בבית ספר, אדם חופשי, מעתה אהיה פועל, המקבל הוראות מאדם זר. הייתי אחוז חרדה. במשך כל הלילה התהפכתי במיטה, בין חבילות הכביסה, ולא עצמתי עין. התפללתי. שוב ושוב התפללתי לאלוהים שיעזור לי. זאת היתה התפילה האחרונה שנשאתי בחיי.
זה היה די מוזר, מפני שלא היה לי הרבה מקום לאלוהים. כשהתקרב יום הולדתי ה־13 והיה עלי להתכונן לבר־מצווה, שלחו אותי לרב ברחוב בוגרשוב. הוא התחיל לתת לי שיעורים ביהדות, וזה נראה לי כקשקוש. השיעורים עלו כסף. אמרתי לאבא ואמא שחבל לבזבז כסף יקר על טקס שאין לו שום חשיבות. מי בכלל צריך את הבר־מצווה הזה?
לא היה קשה לשכנע את הורי. ויתרנו על התענוג. לא רק שחגיגה לא היתה, אלא שגם טקס לא נערך.